התקשורת האלוהית בנקודה זו אינה רק העברת מידע טכנית, אלא מהלך מחושב שנועד להכין את העם לקליטת מסרים רוחניים עמוקים מתוך יישוב הדעת [רש"ר הירש]. פרשנים מציינים כי ייתכן שדיבור זה אינו התגלות חדשה לחלוטין באותו הרגע, אלא חזרה על דברים שה׳ כבר אמר למשה קודם לכן להעביר לבני ישראל [בכור שור, חזקוני]. לשם קבלת מסר זה, משה ניגש באופן יזום אל כבוד ה׳ כדי לדבר עמו [אבן עזרא].
השימוש הכפול בפעלים המציינים דיבור ואמירה מעורר דיון נרחב. גישה אחת רואה בכך הנחיה פדגוגית ופסיכולוגית למשה כיצד לגשת אל העם המתלונן. בעוד שהפועל וַיְדַבֵּר מציין לרוב שפה קשה ותקיפה, המילה לֵּאמֹֽר מנחה את משה לשלב בדבריו גם רכות ופיוס. ה׳ מדריך את משה להשתמש בגישה מאוזנת של דחייה וקירוב, כלומר להעמיד את העם על טעותם מבלי להקניט אותם או לעורר בהם כעס נוסף [תולדות יצחק, אלשיך]. פירוש זה משתלב עם התפיסה שה׳ הורה למשה להעביר לעם את ההנחיות המורכבות לגבי ירידת המן בשלבים ובהדרגה, כדי לא לעורר בהם חרדה ופחד מפני העתיד [אלשיך].
מנגד, גישה אחרת מתמקדת בהיבט המשפטי והנבואי של המילה לֵּאמֹֽר. על פי כללי המוסר, אדם השומע דבר מחברו מנוע מלהעבירו הלאה אלא אם כן קיבל רשות מפורשת לכך. מכיוון שה׳ פתח את דבריו באמירה אישית למשה לפיה שמע את תלונות העם, המילה לֵּאמֹֽר מהווה היתר רשמי עבורו לשתף את ישראל בתוכן השיחה. בנוסף, המילה נועדה להדגיש כי על משה למסור את הדברים בשמו המפורש של ה׳, כדי שהעם לא יחשוב שמשה בדה את הפתרון מלבו, אלא יבין כי זהו מענה אלוהי ישיר לתלונותיהם [אור החיים].