פסוק זה מתאר את שגרת יומם של בני ישראל באיסוף המן, תוך דגש על תזמון מדויק, כמות מדודה, והיעלמותו הטבעית או הנסית של הנותר בשדה.
המילים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מלמדות על פעולה יומיומית קבועה [ספורנו]. הפרשנים נחלקו לגבי השעה המדויקת: יש הסבורים כי מדובר בהשכמה מוקדמת שלפני עלות השחר וזריחת השמש [אבן עזרא, העמק דבר], יש המזהים זאת עם הרגע שבו התאדה הטל [ביאור שטיינזלץ], ואחרים מגדירים זאת כארבע השעות הראשונות של היום [רבנו בחיי, תולדות יצחק]. הצורך להשכים קום נועד להקנות לעם תכונה של זריזות, בטרם ינשבו הרוחות ויכסו את המן בעפר [רלב"ג, חזקוני]. דעה נוספת רואה בחובה להשכים עונש לאותם אנשים שהותירו מן בניגוד להוראת משה, ולכן נאלצו ללקט לפני אור היום [העמק דבר].
האיסוף נעשה אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, כלומר כל אדם ליקט בדיוק לפי צורכי ביתו [ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים שהכמות נקבעה על פי מה שאכלו בפועל ביום הקודם, וכך נמנעה מהם האפשרות לאגור עודפים [מלבי"ם].
השלב הבא ביום מתואר במילים וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ. רוב הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לרגע הזריחה עצמו, אלא לשלב מאוחר יותר בבוקר שבו חום השמש מתחזק על הארץ [אבן עזרא, שד"ל]. שעה זו מזוהה עם השעה הרביעית של היום, שבה השמש כבר חמה אך הצל עדיין צונן [תורה תמימה]. מנגד, יש הסבורים כי החום החל להשפיע מיד עם הנץ החמה [ביאור יש"ר].
כתוצאה מהחום, המן וְנָמָס. משמעות המילה היא שהמן התחמם, הפך לפושר והותך [רש"י]. דעה ייחודית מציעה שהמילה אינה מלשון התכה, אלא מלשון "מיאוס", שכן לאחר כמה שעות התרבו עליו נמלים והוא הפך למאוס ודוחה [קאסוטו].
הפרשנים מסכימים פה אחד כי ההמסה התרחשה אך ורק למן שנותר על פני השדה. המן שכבר נאסף והובא אל האוהלים שינה את טבעו באורח נס, הפך למוצק, ולא נמס גם כאשר בישלו או אפו אותו באש [מזרחי, הכתב והקבלה, שפתי חכמים, ביאור יש"ר].
להמסת המן יוחסו מספר משמעויות חינוכיות ורוחניות. היא לימדה את העם שרדיפה אחר הון ואגירתו הן חסרות תוחלת, שכן העושר עלול להתמוסס ולהיעלם כחום השמש [מלבי"ם]. כמו כן, ההמסה נועדה למנוע מבני ישראל גאווה ומחשבה שהם בעלי כוחות אלוהיים; ראיית מזונם נמס הזכירה להם את שפלותם האנושית [שפתי כהן]. בנוסף, הדבר המחיש את טבעו הרוחני של המן ("לחם אבירים"); אף על פי שנבלע כולו באיברים ללא שהותיר פסולת בגוף, הוא לא היה חומר קשה ואבני, אלא מזון עדין שהשמש מסוגלת להתיך [חתם סופר]. ומה עלה בגורלם של מי שפשעו, איחרו לקום ולא הספיקו ללקט? אלו קיבלו את מזונם מאחרים בתורת צדקה [רבנו בחיי, תולדות יצחק, צאינה וראינה].
מעבר לפשט הפסוק, הפרשנים מתארים נסים מופלאים שהתרחשו בעקבות המסת המן. המן שנמס בשדה זרם והפך לנחלים. חיות הבר שתו ממי המן, וכאשר אומות העולם צדו ואכלו את אותן חיות, הם טעמו בבשרן את טעם המן, וכך הכירו בשבחם ובמעלתם של ישראל [רש"י, קיצור בעל הטורים, גור אריה].
נס נוסף ומרתק קשור להיותו של המן כלי משפט אלוקי. במקרים של סכסוכים מורכבים בתוך העם ללא עדים – כגון עבד שברח ושני אדונים טוענים לבעלות עליו, אישה שברחה מבית בעלה עקב מריבה והאשימה אותו, או ספקות לגבי אבהות של תינוק – המן היה מכריע את הדין. בבוקר שלמחרת המשפט, מנת המן של אותו אדם (העבד, האישה או התינוק) הייתה יורדת ומונחת בפתח ביתו של הצד שהצדק עמו, וכך התבררה האמת לעיני כל [קיצור בעל הטורים, רבנו בחיי, פני דוד, צאינה וראינה, שפתי כהן].