ברגעי משבר ורעב במדבר, משה ואהרן מתמודדים עם תלונות העם לא באמצעות כעס, אלא דרך הבטחה להתגלות אלוהית כפולה - בערב ובבוקר. התגלות זו נועדה לעצב מחדש את תפיסתם של בני ישראל לגבי הגורם שהוציא אותם ממצרים, וללמד אותם פרק ביחס הראוי לצרכים חומריים ורוחניים.
המילה עֶרֶב מפורשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות פשוטה של "בָּעֶרֶב" או "לָעֶרֶב" [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים], כאשר הכוונה היא שההבטחה תתממש באופן מיידי, עוד בטרם יסתיים אותו היום [קאסוטו].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שפסוק זה בא להפריך את טענת העם כלפי משה ואהרן "כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ". המופת שיקרה בערב נועד להוכיח באופן חד-משמעי כִּי ה׳ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ולא משה ואהרן מדעתם האישית. אף על פי שהעם כבר האמין בה׳ בקריעת ים סוף, הם טעו לחשוב שההליכה הספציפית אל לב המדבר השומם נעשתה ביוזמתם העצמאית של מנהיגיהם האנושיים, או שפחדו להתלונן ישירות כלפי שמיים ולכן הפנו את האשמה למשה ואהרן [אבן עזרא הקצר, אלשיך].
רובם המוחלט של הפרשנים (למעט דעת מיעוט של [העמק דבר]) מסכימים כי ההבטחה לערב מתייחסת לירידת השליו (הבשר), בעוד שהבוקר שמוזכר בפסוק הבא מתייחס לירידת המן (הלחם). חלוקה זו בין ערב לבוקר אינה מקרית, אלא טומנת בחובה מסר חינוכי ורוחני עמוק:
הלחם הוא צורך קיומי והכרחי שנישאל כהוגן, ולכן ה׳ מעניק אותו בבוקר, ב"פנים מאירות" ובדרך של חיבה. לעומת זאת, הבקשה לבשר נבעה מתאוותנות וגרגרנות, ולכן הוא ניתן להם בערב, ב"פנים חשוכות" [רמב"ן, צאינה וראינה]. הבשר מסמל את החומרניות הגסה שעולה מן הארץ בחשכה, בעוד המן מסמל את השכל והרוחניות שיורדים מהשמיים באור היום. משום כך, בערב נאמר וִידַעְתֶּם – שהיא השגה שכלית נמוכה יותר, ואילו בבוקר נאמר "וּרְאִיתֶם" – שהיא השגה רוחנית גבוהה וברורה של ראיית פני המלך עין בעין [כלי יקר, שפתי כהן].
מתן הבשר בערב נועד לשמש גם כהוכחה ניצחת ליכולתו האינסופית של ה׳. בני ישראל היו משוכנעים שבלתי אפשרי להשיג בשר במדבר, והמופת המפתיע נועד לנפץ את תפיסתם המוגבלת [אור החיים]. יתרה מכך, הקדמת הבשר (שהוא מותרות ותענוג) ללחם (שהוא צורך קיומי), נועדה להרגיע את העם ולהוכיח להם שהם אינם מצויים כלל בסכנת רעב; שהרי אם מלך מעניק לאדם קודם כל תכשיטי מותרות, ברור שהמזון הבסיסי להצלתו כבר מוכן ומזומן עבורו [מלבי"ם].
מעבר לסיפוק הרעב, הנס נועד לעקור מישראל את הרגלי מצרים. ה׳ מוציא אותם לא רק מהמקום הפיזי, אלא גם ממנהגיהם הפסולים – מישיבה חייתית וחסרת גבולות סביב "סיר הבשר", אל עבר קביעת זמני סעודה מסודרים ומושכלים שיאפשרו להם למאוס במותרות ולהתפנות לשלמות הנפש [ספורנו, כלי יקר]. אכילת הבשר במדבר מעידה על עליית מדרגה: בניגוד להיותם עבדים שקועים בעבודה זרה במצרים שאינם נעלים מן הבהמה, כעת הם מתעלים למדרגת בני אדם משכילים הראויים לאכול בשר ולהיות צאן מרעיתו של ה׳ [מלבי"ם].