משה רבנו ממשיך את דבריו אל העם ומבהיר להם כיצד בדיוק ייווכחו בהשגחתו של ה'. לאחר שדיבר באופן סתום על כך שיידעו ויראו את כבוד ה', הוא מפרש כעת שהדבר יקרה באמצעות סיפוק צורכיהם החומריים. בדבריו, משה מסיר מעצמו ומאהרן כל אחריות למצב, ומפנה את תשומת לבם של בני ישראל לכך שהם עומדים ישירות מול בורא עולם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדברי משה כאן באים לפרש את הבטחתו הקודמת. הוא מציין שני אותות שיינתנו להם: בשר שיירד בערב, ולחם שיירד בבוקר [רמב"ן, אבן עזרא, שד"ל, חזקוני]. חלוקה זו לשני זמנים משקפת את המנהג האנושי הטבעי לאכול שתי סעודות ביום, אחת ביום ואחת בלילה [רבנו בחיי]. עם זאת, הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי באופן הנתינה של שני המאכלים. את הלחם, שהוא צורך קיומי בסיסי, שאלו בני ישראל כהוגן, ולכן ה' נתן להם אותו בבוקר, ב"פנים מאירות", בשעה שיש להם פנאי ושהות לאסוף ולהכין אותו. לעומת זאת, את הבשר שאלו שלא כהוגן, מתוך תאווה וכרס מלאה, שהרי היה להם מקנה רב משלהם. משום כך, הוא ניתן להם בערב, ב"פנים חשוכות", בשעת טורח שבה קשה יותר להכין את המזון [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, גור אריה].
הבדל נוסף ניכר בניסוח המדויק של משה: בָּשָׂר לֶאֱכֹל לעומת וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ. ניסוח זה מלמד דרך ארץ, לפיה אין לאכול בשר עד כדי שובע מוחלט אלא רק כדי להשקיט את הרעב וללפת בו את הפת, ואת אכילתו יש לכוון לשעות הערב, שכן לאחר סעודת בשר קבועה הגוף זקוק למנוחה. הלחם, לעומת זאת, הוא זה שנועד להשביע [רש"י, תורה תמימה, שפתי כהן]. מעבר לכך, המילה "לשבוע" נאמרה רק על הלחם, משום שמעדנים חומריים כמו בשר לעולם אינם יכולים להשביע באמת את נפש האדם, שתמיד תתאווה לעוד. רק המן, הלחם השמימי, הביא להשקטת הנפש והסתפקותה המלאה [ביאור יש"ר]. בהקשר זה, המילה וְלֶחֶם אינה מכוונת בהכרח למאפה ממיני דגן, אלא למאכל העיקרי והבסיסי שמקיים את האדם [ברכת אשר].
בחלקו השני של הפסוק, משה מתייחס לאופי התלונה של העם: וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'. דברים אלו חושפים את ענוותנותו העצומה של משה, אשר חרד מכך שהעם יראה בו מתווך הכרחי או בעל כוח משלו. הוא מדגיש שהשגחת ה' עליהם היא ישירה, וכי לו ולאהרן אין שום מעמד עצמאי בסיפוק צורכיהם, כך שהעם חייב להבין שכל מהלך היציאה למדבר הוא צו אלוהי טהור [רש"ר הירש].
יש מן הפרשנים שרואים בדברי משה סוג של לימוד זכות על בני ישראל: הוא מסביר שהעם התלונן באוזני משה ואהרן רק כדי שהם, בהיותם קרובים לה', יעוררו רחמים ויתפללו עבורם. כלומר, בעומק הדברים התלונה נבעה ממצוקה חומרית והופנתה כלפי מעלה כדי שה' יכין להם מזון, ולא מתוך כפירה או רצון למרוד [מלבי"ם]. ואולם, מאחר שמשה ואהרן הם רק שליחיו של ה', כל תלונה המופנית כלפיהם מוסבת למעשה כלפי שולחם [רלב"ג, חזקוני]. מתוך כך, לומדים הפרשנים יסוד חשוב: כל המתרעם וחולק על רבו או על תלמיד חכם, הרי זה כאילו מתרעם על השכינה עצמה [רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה].