שפע המן המפתיע שירד ביום השישי יוצר רגע של פליאה ומבוכה במחנה ישראל, ומהווה את המפגש המעשי הראשון של העם עם קדושת יום השבת.
הפרשנים נחלקו בשאלה האם בני ישראל התכוונו מראש ללקוט כמות כפולה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, גור אריה, שטיינזלץ, מזרחי, דברי דוד] היא שהעם יצא ללקוט מן כהרגלו ללא כל כוונה מיוחדת, אך כאשר חזרו לאוהליהם ומדדו את השלל, גילו להפתעתם נס – הכמות הוכפלה מאליה והייתה לֶחֶם מִשְׁנֶה. מנגד, פרשנים אחרים מדייקים מהמילה לָֽקְט֥וּ שהייתה כאן פעולה אקטיבית ומכוונת; משה ציווה עליהם ללקוט כפליים, או שהם פשוט ראו שפע חריג על הקרקע וניצלו את ההזדמנות [אבן עזרא, שד"ל, קאסוטו].
לביטוי לֶחֶם מִשְׁנֶה ישנן שתי משמעויות המשלימות זו את זו. המשמעות הפשוטה היא כמותית, כפי שמפרש הכתוב מיד: שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד. עם זאת, המדרש והפרשנים [רש"י, מלבי"ם, הדר זקנים, שפתי כהן, העמק דבר] מסבירים כי המילה רומזת גם ל"משונה" – המן של יום השישי השתנה והשתבח בטעמו ובריחו לקראת השבת. בנוסף, הניקוד בקמץ תחת האות למד במילה לָאֶחָד מרמז כי המנה הכפולה ירדה עבור "ה"אחד, כלומר היום המיוחד והמבורך בשבוע [חזקוני].
תגובתם של נשיאי העדה, אשר מיהרו לבוא אל משה – וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה – נבעה מחרדה אמיתית. משה כעס בעבר על מי שהותיר מן ליום המחרת, והנשיאים חששו שהכמות העודפת תעלה תולעים ותסריח, או שמא העם ייתפס כגרגרן [בכור שור, חזקוני, שפתי כהן, שד"ל]. פנייתם למשה מוכיחה כי העם, ואפילו הנשיאים, לא ידעו כלל על מצוות השבת העתידה לבוא.
מדוע משה לא הודיע להם על כך מראש?
גישה אחת מסבירה שמשה תכנן להמתין עד יום השישי כדי שהאזהרה תהיה סמוכה לשבת, אך לבסוף שכח להגיד להם, ועל כך ספג מאוחר יותר תוכחה קלה מה׳ [רש"י, משכיל לדוד]. גישה שניה גורסת שמשה אכן דיבר איתם, אך הם לא הבינו את מהות השבת ואת זמני כניסתה [העמק דבר, חתם סופר, ביאור יש"ר].
אולם, גישה פרשנית עמוקה יותר [אור החיים, רש"ר הירש, קאסוטו, ברכת אשר] טוענת שמשה שתק בכוונה תחילה, מתוך הבנה של התוכנית האלוהית. ה׳ רצה שעם ישראל יחווה את הנס באופן חושי ומפתיע, ללא הכנה מוקדמת. כאשר העם ראה במו עיניו כיצד ה׳ דואג להם למנה כפולה כדי שלא יטרחו בשבת, נטעה בהם אמונה עמוקה ומוחשית בקדושת היום. חוויה ישירה זו נועדה למנוע כל ספק שמא השבת היא המצאה אנושית של משה, והוכיחה כי מדובר בציווי אלוהי מובהק.
מפסוק זה ומתיאור המנה הכפולה של המן, למדו חז"ל את ההלכה הנוהגת לדורות, לפיה חובה לברך על שתי כיכרות שלמות של לחם משנה בכל סעודות השבת [תורה תמימה, ריב"א, דעת זקנים].