הופעתו של המזון השמימי במדבר הפגישה את בני ישראל עם תופעה חסרת תקדים, שעוררה בהם פליאה מוחלטת וחוסר אונים מושגי. מתוך התדהמה הזו נולדה קריאה ספונטנית, שהפכה לשמו הנצחי של המזון הפלאי.
בראותם את הפלא, תגובתם הראשונה של בני ישראל הייתה מָן הוּא. הפרשנים מציגים מספר גישות מרכזיות להבנת פשר מילים אלו. הגישה הרווחת ביותר היא שמדובר בשאלה. בשפות העתיקות שהיו שגורות באותה תקופה, כדוגמת השפה המצרית, הכנענית או הארמית, המילה "מן" משמעותה "מה". לפיכך, בני ישראל פשוט שאלו זה את זה בתדהמה "מה הוא הדבר הזה?" [רשב"ם, שד"ל, בכור שור, חזקוני, הדר זקנים, קאסוטו, העמק דבר]. גישה קרובה מפרשת את השאלה כבירור מקורו של המזון, קרי: "מאין הוא?" [רבנו חננאל, רבנו בחיי].
מנגד, פרשנים אחרים סבורים כי לא מדובר בשאלה אלא בקביעה עובדתית. לפי גישה זו, המילה "מן" נגזרת מלשון מנה, מתנה או הכנת מזון (כמו הפועל "וימן"). בני ישראל הבינו שזוהי מנה שהוזמנה וניתנה להם כמתנה מאת ה', ולכן קראו לה כך [רש"י, הטור הארוך, רבנו בחיי, צרור המור, מלבי"ם, אבן עזרא הקצר, צאינה וראינה]. גישה שלישית רואה במילה "מן" ביטוי של שררה, חשיבות וכבוד. כאשר ראו בני ישראל דבר כה נכבד וטהור יורד מן השמים, הם כלל לא העלו על דעתם שזהו לחם המיועד לאכילה, אלא קראו בהתפעלות "דבר יקר ונכבד הוא!" [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. מעבר לרובד המילולי, יש הסבורים כי ה' הוא ששם את המילה הזו בפיהם בהשגחה פרטית כדי לקבוע את שמו לדורות [אור החיים], וכי השם מבטא את העובדה שהייתה במזון זה הכנה לכל מיני הטעמים שבעולם [כלי יקר].
הכתוב מסביר את סיבת תגובתם במילים כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. מכיוון שלא ידעו מה טבעו של החומר ולאיזה צורך ירד, הם לא יכלו לקרוא לו בשם מוגדר ומוכר, ולכן השתמשו בכינוי הסתמי "מן" [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, כלי יקר, בכור שור]. לחלופין, אם המילה "מן" פירושה "מה", הרי שהפסוק פשוט מסביר מדוע הם שאלו זאת – משום שבאמת לא ידעו מה טיבו [רשב"ם, ביאור יש"ר]. במישור הרעיוני, חוסר הידיעה שלהם נובע מכך שבעת שאברהם אבינו אירח את המלאכים הוא לא הגיש להם לחם, ולכן גם השכר שניתן לבניו בדמות הלחם השמימי היה דבר פלאי שלא ידעו מה הוא [חנוכת התורה].
כדי לפזר את חוסר הוודאות, משה מתערב. המילים וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם מלמדות שמשה פנה תחילה אל הזקנים באופן ייחודי, והם אלו שהעבירו את הדברים לכלל העם [העמק דבר]. מבחינה כרונולוגית, משה כבר הודיע להם קודם לכן על הלחם שעתיד לרדת, אך התורה בחרה לכתוב את הדברים כאן כדי ליצור רצף סיפורי רציף [אבן עזרא, הטור הארוך].
בתשובתו, משה מכריז: הוּא הַלֶּחֶם. הוא מרגיע אותם ומבהיר שאין צורך לחקור יותר מדי, שכן זהו בדיוק הלחם שה' הבטיח להם [ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. משה מדגיש שזהו לחם מתוקן ומוכן, שאין צורך לטחון או לברור אותו כפי שעושים בתבואה רגילה [מלבי"ם]. הניסוח של משה מזכיר את מעשה בראשית, ומלמד שמי שדאג לפרנסת האדם בבריאת העולם, ממשיך להעניק להם מזון גם במדבר [קאסוטו]. למרות שמדובר במעשה נסים מובהק, שעשוי היה לעורר ספק הלכתי אם מותר ליהנות ממנו, ה' התיר אותו בפירוש לצורך חיותם [נחל קדומים], ואף העניק להם מעין "טעימה מוקדמת" מטעמו כבר בבצק שהוציאו ממצרים [פרדס יוסף].
המילה החותמת את הפסוק, לְאָכְלָה, אינה מיותרת, אלא באה ללמד על תכונתו הייחודית של המן. בניגוד ללחם רגיל המייצר פסולת בגוף, המן נועד "לאכלה" בלבד – הוא נבלע ונימוח במלואו באיברי הגוף ללא שום פסולת [העמק דבר]. זהו מזון רוחני וקדוש, שדיניו דומים לדיני קודשים [צפנת פענח], מעין "לחם אבירים" הראוי למלאכים, אשר משתנה ומתאים את עצמו לכל טעם שהאדם חפץ בו [אם למקרא].