הורדת המן במדבר לוותה בציווי ברור שלא להותיר ממנו צידה ליום המחרת, אך פסוק זה חושף את כישלונם הראשון של חלק מבני ישראל במשימה זו. מדובר במשבר של אמון ומשמעת, שבו קבוצת אנשים בוחרת להתעלם מהוראתו של משה, והתוצאה היא ריקבון מיידי המלווה בכעסו של המנהיג.
מבחינה תחבירית, המילה אֲנָשִׁים מתייחסת גם לתחילת הפסוק, כלומר אותם אנשים הם אלו שלא שמעו למשה והם אלו שהותירו את המן [אבן עזרא, קאסוטו]. זהותם של אנשים אלו שנויה במחלוקת. הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שמדובר בדתן ואבירם, המוכרים ממקומות אחרים בתורה כבעלי מחלוקת [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. החתם סופר מציע זווית מעניינת לכך: המן שימש ככלי בירור משפטי שחשף היכן מונח הצדק בסכסוכים בין אדם לחברו (לפי כמות העומרים שנמצאה באוהל). דתן ואבירם, שרצו להמשיך לייצר מריבות, הותירו את המן בכוונה כדי לשבש את מנגנון ההוכחה האלוהי הזה.
באשר למניע הכללי של אותם אנשים, הפרשנים מציגים מספר גישות: יש הסבורים כי הדבר נבע מקטנות אמונה ודאגה למחר, מתוך חוסר ביטחון שה' יוריד מן גם ביום הבא [שד"ל, ביאור יש"ר, קאסוטו, שטיינזלץ]. אחרים רואים בכך התרסה מכוונת שנועדה לנסות את משה ולבחון את דבריו [ספורנו, הכתב והקבלה], ויש הטוענים כי אותם אנשים פשוט לא החשיבו את משה כאשר דיבר מדעתו האישית, אלא רק כאשר השכינה דיברה מגרונו [העמק דבר].
הפרשנים מסכימים כי המילה וַיָּרֻם נגזרת מהשורש ר.מ.ה (רימה ותולעה), ומשמעותה שהמן העלה והתמלא בתולעים, ולא מלשון רוממות והגבהה [אבן עזרא, רש"י, מזרחי]. עם זאת, חלק מהמפרשים מוצאים כאן רמז מוסרי ולשוני: הגאווה וגסות הרוח, הנובעות משובע (רם לבם), סופן להוביל את האדם אל מקום רימה ותולעה [קיצור בעל הטורים, נחל קדומים, רש"ר הירש].
סדר הופעת הריקבון בפסוק – וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ (קודם תולעים ואז צחנה) – עורר פולמוס נרחב בין המפרשים:
גישה אחת טוענת כי מדובר ב"מקרא הפוך", כלומר הסדר הכרונולוגי במציאות היה הפוך מהכתוב: תחילה המן הסריח (הבאיש) ורק לאחר מכן העלה תולעים, שכן זהו תהליך הריקבון הטבעי [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה].
מנגד, גישה אחרת מתעקשת על קריאת הפסוק כפשוטו – קודם הופיעו תולעים ורק אחר כך הגיעה הצחנה. לשיטתם, מכיוון שהמן היה לחם שמימי ומתוק, אין דרכו להסריח באופן טבעי. לכן, התולעים התפתחו בו תחילה, ורק בעקבותיהן נוצר הריח הרע [רמב"ן, אור החיים, מלבי"ם, רש"ר הירש].
גישה שלישית משלבת בין הדברים ומסבירה את הנס שאירע כאן: אילו המן היה מסריח מיד בערב, החוטאים היו מריחים זאת ומשליכים אותו בסתר. לכן, ה' עשה נס – המן התמלא בשורות של תולעים לאורך כל הלילה ללא כל ריח, ורק בבוקר החל להסריח. כך נחשף קלונם של החוטאים ברבים, שכן מי שחוטא בסתר – נפרעים ממנו בגלוי [רמב"ן, שפתי כהן, ברכת אשר].
התגובה החריפה בסוף הפסוק, וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה, נובעת מכך שהחוטאים לקחו מתנה רוחנית טהורה וגרמו לה להבאיש [שפתי כהן], או בשל חוסר הביטחון שהפגינו [קאסוטו]. מעניין לציין את ההבדל בין תגובת משה לתגובת ה': משה קצף עליהם משום שהתאכזב מכך שמעתה ילקטו את המן רק מהפחד שירקיב ולא מתוך ביטחון בה'. אולם, ה' עצמו לא כעס באותו רגע, משום שדווקא מתוך הכישלון והריקבון של המן ביום חול, התגדל והודגש מאוחר יותר הנס העצום של יום השבת – שבו המן נותר שלם ולא העלה תולעים כלל [ברכת אשר].