גילוי יום השבת הופך את המאבק היומיומי לפרנסה לביטוי עמוק של אמונה. הציווי על המן מהווה את האזכור המפורש הראשון בתורה לשמירת השבת, וממחיש כי ההשתדלות האנושית היא רק כלי, בעוד שהשפע האמיתי מגיע כולו מאת ה' [רש"ר הירש, חומש קה"ת].
משה מסביר לעם, או אולי רק לזקנים [העמק דבר], את פשר הכמות הכפולה של המן שירדה. אף על פי שה' כבר הודיע למשה מראש שביום השישי ירד לחם משנה, משה לא גילה זאת לעם באופן מיידי. הוא המתין כדי שהם יופתעו מהכמות הכפולה כשיאספו אותה, ומתוך פליאה זו יכירו בכבודו המיוחד של יום השבת [רשב"ם, הכתב והקבלה]. יש המוסיפים כי עצם העיסוק של ה' בהלכות שבת באותו בוקר הוא שהביא את ברכת הריבוי למן [חתם סופר].
המושג שַׁבָּתוֹן מבטא הפסקה מוחלטת ממלאכה יצירתית ומשנה, מתוך הכרה בריבונותו של ה' בעולם [רש"ר הירש]. הכפילות בפסוק שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ מקבילה לענייני השבת הכפולים, כמו מנת המן הכפולה וקרבן המוסף [רבנו בחיי]. כפילות זו גם מלמדת על העיקרון של תוספת שבת, לפיו יש להתחיל לשבות ממלאכה עוד לפני כניסת הקדושה העיקרית של היום [קיצור בעל הטורים]. פרשנים אחרים רואים במילים אלו רמז להבדל שבין העולם הזה, שהוא בבחינת שבתון, לבין העולם הבא שהוא שבת שלמה [שפתי כהן]. בנוסף, המילה שַׁבָּתוֹן משמשת רמז מקראי לאיסורי השבות, שהם איסורי המלאכה מדברי חכמים [תורה תמימה].
לקראת השבת מורה משה על הכנת המזון מראש. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההוראה אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ משמעותה פשוטה: כל מה שאתם חפצים לאפות בתנור או לבשל בסיר עם מים, הכינו היום, ביום השישי, עבור שני הימים [רש"י, ספורנו, מזרחי, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. עם זאת, מתקיימת מחלוקת מעניינת לגבי אופן ההכנה. בעוד שהפשט מורה על בישול ואפייה פיזיים, גישה מדרשית טוענת שהמן כלל לא הצריך הכנה ממשית. לפי דעה זו, אדם שהיה מעוניין במאכל אפוי או מבושל היה צריך רק לחשוב על כך, והמן היה מקבל באורח פלא את הטעם המבוקש [פני דוד, שפתי כהן].
מחלוקת נוספת נוגעת למה שנאכל בשבת עצמה. בעוד שרוב הפרשנים סבורים כי בני ישראל הכינו בשישי את האוכל גם לשבת [רמב"ן, רש"י], דעה אחרת גורסת כי הם אפו ובישלו רק לצורך יום השישי, ואילו את המן שנותר לשבת הם אכלו כשהוא חי וללא כל הכנה, שכן משה לא הורה להם במפורש כיצד להכין את המנה השנייה [אבן עזרא, שד"ל]. בהיבט ההלכתי, חכמים מצאו בפסוק זה אסמכתא מן התורה לדין עירוב תבשילין, המלמד כי מותר לאפות ולבשל מיום טוב לשבת רק אם פעולת ההכנה החלה כבר לפני כן [תורה תמימה, פרדס יוסף].
את יתרת המזון שלא נאכלה בשישי יש לשמור לשבת, כפי שנאמר וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת. משמעות המילה לְמִשְׁמֶרֶת בהקשר זה היא גניזה ואחסון [רש"י, מזרחי, גור אריה]. אף על פי שהמילה הָעֹדֵף עשויה להישמע כשאריות בעלות ערך פחות [ברכת אשר], יש המדגישים כי הכוונה היא דווקא לחלק המובחר והמשובח ביותר. בני ישראל נדרשו לברור את המנה היפה והמתובלת ביותר ולהניח אותה במיוחד לכבוד השבת [הכתב והקבלה]. בהנחת המן עד הבוקר התגלה נס נוסף: בניגוד לשאר ימי השבוע שבהם המן הנותר הבאיש והעלה תולעים, המן שנשמר לשבת נותר טרי לחלוטין, מה שחיזק עוד יותר את אמונתם בקדושת היום [רלב"ג, בכור שור, קאסוטו].