תגובת ה' לתלונות בני ישראל במדבר אינה מגיעה מתוך כעס, אלא מתוך הבנה לצורכם הקיומי במזון. ה' נענה למצוקתם ומבטיח לספק את צורכם באופן פלאי, אך כורכת את הברכה החומרית בלקח רוחני עמוק ובניסיון אמוני.
המילה מַמְטִיר מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כתיאור של ירידה פלאית מן השמים, בדומה למטר היורד ונופל מלמעלה [אבן עזרא, רמב"ן, רלב"ג]. גישה נוספת מסבירה שהשורש מצביע על פעולת הורדה פשוטה, או על זריקה של דבר מלמעלה למטה, בדומה לחיצים הנורים אל מטרה [רמב"ן]. ירידת המן מהווה היפוך של סדרי בראשית: בדרך הטבע הטל יורד מן השמים והלחם צומח מן הארץ, ואילו כאן הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ [רבנו בחיי].
באשר למילה לֶחֶם, הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה בהכרח לכיכר לחם אפויה מחיטה או שעורה. המונח במקרא משמש פעמים רבות לתיאור כל סוג של מאכל או מזון, כולל בשר ופירות [אבן עזרא, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. עם זאת, המן נקרא לחם משום שבני ישראל נהגו להכין ממנו עוגות, והוא שימש עבורם כתחליף המזין והבסיסי ביותר, בדומה ללחם [רמב"ן]. בניגוד ללחם הארצי, הדורש עבודת אדמה קשה, חרישה, זריעה וקצירה, והוא מעורב בפסולת, הלחם השמימי ניתן ללא יגיעה. זהו מזון רוחני וזך, "לחם אבירים" שמלאכי השרת ניזונים מזיוו, והוא נבלע באיברים ללא כל פסולת [מלבי"ם, כלי יקר, רבנו בחיי].
ההבטחה וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ חושפת חלוקה מעמדית ורוחנית בעם. מספר פרשנים מדייקים מתוך הפסוק שה' פונה תחילה למשה ולצדיקים במילה "לָכֶם", ומבטיח שהלחם ירד ממש אל פתח אוהלם ללא כל טרחה. לעומת זאת, שאר "הָעָם" – הבינוניים והרשעים – נדרשו לצאת מחוץ למחנה, ללקוט את המן, לטחון ולעבד אותו, כל אחד בהתאם למדרגתו הרוחנית ולמידת ביטחונו בה' [אור החיים, תורה תמימה, שפתי כהן, אלשיך].
ההוראה ללקוט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ משמעותה לקיטת כמות המדויקת לצורך אכילת אותו היום בלבד, ללא צבירת עודפים למחר [רש"י, מזרחי, גור אריה]. גם אם אדם ניסה לאסוף כמות גדולה יותר, הוא גילה בביתו בדיוק את המידה היומית הנדרשת [רשב"ם, אלשיך]. הפרשנים מסבירים שה' יכול היה להוריד מן בכמות שתספיק לשנה שלמה, אך הוא בחר לספק מזון יומי כדי לחנך את העם למידת הביטחון. מי שיש לו מזון להיום ושואל "מה אוכל למחר?", נחשב לקטן אמונה. האספקה היומית נועדה לגרום לישראל לשאת את עיניהם לשמים בכל בוקר מחדש, ולהבין שמי שבורא את היום בורא גם את פרנסתו [כלי יקר, רבנו בחיי, רש"ר הירש]. בנוסף, חלוקה יומית זו נועדה להקל עליהם את משא הדרך ולספק להם מזון טרי וחם בכל בוקר [צאינה וראינה].
הפסוק מסתיים בהכרזה לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. הפרשנים נחלקו בהבנת מהותו של ניסיון זה, ומציגים שלוש גישות מרכזיות המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה, המעשית, גורסת כי הניסיון הוא בחינת הציות למצוות הספציפיות הקשורות במן: האם יצייתו לאיסור הותרת המן למחרת, והאם יישמרו מלצאת ללקוט ביום השבת [רש"י, חזקוני].
הגישה השנייה רואה בכך ניסיון אמוני ופסיכולוגי. הניסיון הוא עצם ההליכה במדבר השמם, ללא מקור פרנסה טבעי, כשהם תלויים לחלוטין בחסד עליון המסופק להם בצמצום מדי יום. המטרה היא לבחון האם ימשיכו ללכת אחרי ה' באמונה שלמה גם בתנאים של חוסר ודאות תמידי [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר].
הגישה השלישית והרווחת מעלה את הניסיון לדרגה רוחנית עליונה. לפי גישה זו, ה' מסלק מבני ישראל את כל טרדות הפרנסה. מזונם יורד על פתח ביתם ללא עמל, והוא זך ומונע עכירות של הגוף. הניסיון הוא: כעת, כאשר אתם משוחררים מכל דאגה כלכלית ודעתכם פנויה וצלולה, האם תנצלו את השפע והזמן הפנוי כדי לעסוק בתורה? מכאן נטבע הכלל לפיו "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", שכן רק מי שפרנסתו מובטחת ומשוחררת מטרדות העולם, יכול להתמסר לחלוטין להליכה בדרך ה' [כלי יקר, ספורנו, אור החיים, מלבי"ם, רבנו בחיי].