שמות, פרק ט״ז, פסוק ד׳

מענה ה' למצוקת הרעב של בני ישראל מתבטא בהבטחה כי הוא מַמְטִיר, כלומר מוריד באורח פלא, לֶחֶם מן השמיים המשמש ככינוי למזון רוחני וזך שאינו דורש עבודת אדמה. אופן קבלת המזון שיקף את מדרגתו הרוחנית של כל אדם, ולכן נאמר וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ, שכן בעוד שהצדיקים קיבלו את מנתם בפתח אוהלם, שאר העם נדרש לצאת ולטרוח באיסופה. ההוראה לאסוף מנה מדויקת של דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, ללא צבירת עודפים למחר, נועדה לחנך את העם לביטחון תמידי בה' שיספק את פרנסתם בכל יום מחדש. תלות מוחלטת זו מהווה ניסיון אמוני, המוגדר במילים לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא, אשר נועד לבחון אם יצייתו להלכות איסוף המזון וישמרו על אמונתם בתנאי חוסר הוודאות של המדבר. במקביל, הניסיון בוחן האם כעת, כאשר הם משוחררים לחלוטין מדאגות הפרנסה, ינצלו את זמנם הפנוי ודעתם הצלולה כדי להתמסר ללימוד התורה.