חשבתם פעם איך זה להרגיש רעב במקום שומם שאין בו מאיפה להשיג אוכל? זה בדיוק המצב של בני ישראל במדבר. ה' שומע את הדאגה שלהם, והוא ממש לא כועס, כי הוא מבין שהם פשוט זקוקים למזון. לכן, הוא מבטיח להם נס פלאי ואומר שהוא מַמְטִיר להם אוכל. בדרך כלל גשם יורד מהשמיים ולחם צומח מהאדמה, אבל כאן קורה היפוך מדהים, וה' מוריד להם אוכל ישר מלמעלה, ממש כמו שמטר של גשם יורד.
האוכל הזה נקרא לֶחֶם, למרות שהוא לא היה עשוי מחיטה כמו שאנחנו מכירים. בתנ"ך המילה הזו מתארת אוכל בסיסי שמשביע ונותן כוח, וזה היה מזון רוחני, נקי וטהור לחלוטין. כדי לאסוף את האוכל, ה' אומר וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ. האנשים היו צריכים לצאת ולאסוף אותו, אבל לא כולם התאמצו באותה מידה. אנשים צדיקים מאוד קיבלו את האוכל שלהם ממש עד פתח האוהל בלי שום טרחה, בעוד שאחרים היו צריכים לצאת מחוץ למחנה, לאסוף ולהכין אותו.
היה חוק אחד ברור מאוד: מותר לאסוף רק דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. כל משפחה לקחה בדיוק את הכמות שהיא צריכה לאותו היום, בלי לשמור כלום למחר. גם אם מישהו ניסה לאסוף יותר, הוא גילה בבית שיש לו בדיוק את המידה שהוא צריך להיום. למה ה' לא נתן להם אוכל לשנה שלמה מראש? כי הוא רצה ללמד אותם לסמוך עליו. כשקמים בכל בוקר ורואים את האוכל החם והטרי מחכה להם, מבינים שמי שבורא את היום החדש, גם דואג בו לאוכל.
בסוף, ה' אומר שהוא עושה את כל זה לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ. זה היה מבחן מיוחד. ה' שחרר את בני ישראל מכל הדאגות של עבודה קשה וחיפוש אוכל. המבחן היה לראות מה הם יעשו עכשיו: האם כשהבטן מלאה ויש להם זמן פנוי וראש שקט, הם יבחרו להשתמש בזמן הזה כדי ללמוד תורה ולהתקרב לה'?