קרה לכם פעם שפתחתם את התיק כדי להוציא את הכריך שלכם, וגיליתם שלא נשאר בו כלום? זה בדיוק המצב שבו נמצאו בני ישראל. הם עזבו מקום נוח ונעים מאוד, שהיו בו מעיינות מים ועצי תמר. הכתוב אומר וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם, כדי ללמד אותנו שהם יצאו אל המדבר השומם מתוך רצון אמיתי לקבל את התורה, אפילו שלא היה להם מושג מאיפה ישיגו שם אוכל.
המילים וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מראות לנו שני דברים מיוחדים. קודם כל, אף אחד לא הלך לאיבוד בדרך והעם כולו הגיע בשלמותו. שנית, בגלל שהם התחילו לדאוג שאין להם אוכל, הם התאספו והתאחדו כקבוצה אחת גדולה כדי לבקש עזרה ממשה ואהרן.
הם הגיעו אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בתאריך מדויק מאוד: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. למה התורה מציינת בדיוק את היום הזה? כי זה היה בדיוק חודש אחרי שהם יצאו ממצרים. עד לאותו יום קרה להם נס עצום, והבצק שהם הביאו איתם ממצרים הספיק להם לכל כך הרבה זמן. אבל ביום הזה, בארוחת הערב, הם אכלו את האוכל האחרון שנשאר להם.
כשבני ישראל הבינו שלא נשאר להם אוכל למחר, הם נבהלו והחלו להתלונן. אבל למעשה, כל המצב הזה היה חלק מהחינוך של ה'. הוא רצה ללמד אותם לסמוך עליו בלב שלם ולדעת שהוא ישגיח עליהם וידאג להם בכל יום מחדש. מתוך החוסר הזה, ה' עמד להפתיע אותם ולהוריד להם מהשמיים את המן.