יצא לכם פעם ללכת הרבה זמן בחום, להיות ממש צמאים ועייפים, ופתאום להגיע למקום מוצל עם מים קרים וטעימים? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל. אחרי שעזבו את מרה, שבה המים היו מרים, הם הגיעו למקום מיוחד בשם אילים. המילה אֵילִמָה פירושה פשוט "אל אילים", והמילה עֵינֹת פירושה מעיינות.
אילים הייתה מקום מדהים וההפך הגמור ממרה. היו שם עצי תמר, וזה סימן מצוין, כי עצי תמר לא יכולים לצמוח באדמה עם מים מרים. לכן, התמרים הוכיחו לכולם שהמים שם מתוקים וטובים. המקום הזה היה כל כך קרוב לתחנה הקודמת שלהם, שבדרך כלל לא עוצרים לנוח אחרי הליכה כל כך קצרה. אבל התנאים היו כל כך נפלאים, שהם החליטו לעצור ונשארו שם ימים רבים. המילים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם באות להדגיש שהם חנו שם בעיקר בגלל המים הבריאים והטובים, בעוד שאת התמרים הם כנראה אכלו די מהר.
האם שמתם לב למספרים המדויקים? היו שם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וגם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים. המספרים האלה לא מופיעים סתם. ה' תכנן והכין את המקום הזה במיוחד בשביל בני ישראל, עוד מששת ימי בראשית. שנים עשר המעיינות התאימו בדיוק לשנים עשר שבטי ישראל, כך שכל שבט קיבל מעיין משלו. שבעים התמרים התאימו לשבעים הזקנים של העם, שיכלו לשבת בצל ולשבח את ה' על המקום הנפלא שהכין להם בלב המדבר.
הישיבה באילים הייתה גם זמן למנוחה רוחנית. המים והתמרים הזכירו להם את התורה והמצוות שהם קיבלו. בהתחלה הלימוד היה להם קצת קשה ומאתגר, כמו המים המרים במרה, אבל עכשיו, באילים, הם ישבו ולמדו מתוך רוגע, והרגישו את המתיקות של התורה, ממש כמו המים המתוקים והפירות הטעימים שמצאו.