קרה לכם פעם שהצלחתם במשימה ממש קשה והרגשתם שאתם פשוט חייבים לקפוץ ולשמוח? כשבני ישראל יצאו מהים והבינו שהם סוף סוף ניצלו לגמרי, הם הרגישו אמונה שלמה והתחילו מיד לשיר שירת תודה. בניגוד לעמים אחרים ששרים שירים כדי להתגאות בעצמם או במפקדים שלהם, משה ובני ישראל לא לקחו לעצמם את הכבוד. הם שרו רק כדי להודות לה'.
המילה אָז מופיעה יחד עם המילה יָשִׁיר בלשון עתיד, למרות שהאירוע קרה בעבר. הסיבה לכך היא סגנון מיוחד שנועד לגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו נמצאים שם איתם באותו הרגע ממש, והשירה מתחילה להתנגן עכשיו מול העיניים שלנו. למרות שהיו שם המון אנשים, הם שרו יחד במילה אָשִׁירָה בלשון יחיד. זה מראה שהם היו כל כך מאוחדים, כאילו היו איש אחד עם לב אחד. משה רבנו הוביל את השירה, וכולם ענו אחריו יחד בהרמוניה.
בשירה הם מכריזים כִּי גָאֹה גָּאָה. המצרים, פרעה, ואפילו הסוסים שלהם, היו מאוד גאים בעצמם והרגישו חזקים. אבל ה' הראה שהוא גדול ורם יותר מכל מי שמתגאה, ושהכוח האמיתי שייך רק לו. ה' עצר את כל הצבא המצרי יחד, וזה מתואר במילים סוּס וְרֹכְבוֹ. השירה משתמשת במילה עתיקה ומיוחדת, רָמָה, שפירושה להשליך או לירות כמו חץ מקשת. המילה הזו מתארת את תנועת המים שהעלו אותם למעלה ואז הורידו אותם למטה, וכך ה' סיים את ההצלה הגדולה של עם ישראל.