פסוק החותם את שירת הים מציג את תכלית יציאת מצרים והיעד הסופי של העם: לא רק השתחררות מעבדות, אלא כניסה אל הארץ המובטחת, השתרשות בה, והקמת משכן קבע לשכינה.
הפרשנים שמים לב לשימוש בלשון נסתר במילים תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ (אותם) במקום בלשון מדבר "תביאנו ותטענו" (אותנו). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה רבנו התנבא כאן מבלי לדעת מה ניבא. נזרקה מפי נבואה שהוא ובני דורו לא יזכו להיכנס לארץ, אלא רק הדור הבא שייכנס תחתיהם. הבקשה וְתִטָּעֵמוֹ מתפרשת כתפילה לקביעות ולהשתרשות. בדומה לאילן המכה שורשים במקום פורה, משה מבקש שעם ישראל ישב בארצו לבטח, ימים רבים, ולא יגלה ממנה [אבן עזרא, ספורנו, העמק דבר, הכתב והקבלה, שד"ל, מלבי"ם].
היעד שאליו מועדות פני העם הוא בְּהַר נַחֲלָתְךָ. יש מן הפרשנים המסבירים כי הביטוי מתייחס לארץ ישראל כולה, המאופיינת באזוריה ההרריים והגבוהים, והיא נחלתו ואחוזתו של ה׳ שאליה נכנס העם [שד"ל, העמק דבר, רש"ר הירש]. מנגד, פרשנים אחרים ממקדים את הפירוש להר המוריה בלבד, הוא הר הבית, המקום המוכן והמיועד להשראת השכינה [אבן עזרא, ספורנו, רלב"ג].
השראת שכינה זו מתוארת במילים מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה'. המילה מָכוֹן מתבארת כמקום, יסוד או בסיס [שד"ל], אך רוב הפרשנים דורשים אותה מלשון "מְכֻוָּן" – מיושר ונמצא בדיוק מנגד. לפי תפיסה זו, בית המקדש של מטה (בארץ) מכוון ונבנה בדיוק כנגד בית המקדש של מעלה (בשמיים) וכסא הכבוד [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, גור אריה]. במקום זה מתאחדות שתי הנהגות של ה׳: ההנהגה הטבעית והקבועה של העולם, וההנהגה הנסית והמתחדשת המשתנה לפי זכויותיו של העם [מלבי"ם].
במילה מִקְּדָשׁ מזהים המדקדקים תופעה חריגה: האות קו"ף מנוקדת בדגש. גישה אחת מסבירה כי הדגש נועד לתפארת הקריאה בלבד, כדי להרבות את הברות המילה ולהטעים את הניגון [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל, רלב"ג]. גישה שניה רואה בדגש רמז רעיוני לכפילות העניין – הדגשת עוצמת הקדושה של המקום, ורמז לשני המקדשים, זה של מעלה וזה של מטה [רבנו בחיי, העמק דבר]. בנוסף, טעם המקרא על המילה מִקְּדָשׁ מפריד אותה משם ה׳ שאחריה. הפרדה זו נועדה למנוע קריאה מוטעית של "מקדש אדני – כוננו ידיך", שעלולה להישמע כאילו חלילה ישנן שתי רשויות (האחת של אדנות והשנייה של שם ה׳). לכן הקריאה הנכונה היא: המקדש, אשר כוננו ידיך, ה׳ [רש"י, מזרחי, גור אריה].
הפסוק נחתם במילים כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, המבטאות את העמדת המקדש וקיומו בידי ה׳. הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי בין בריאת העולם לבניין המקדש: בעוד שעל בריאת השמיים והארץ נאמר שנעשתה ביד אחת ("אף ידי יסדה ארץ"), המקדש מתואר כמעשה של שתי ידיים. הבדל זה מלמד על חביבותו וגדולתו של המקדש, שאף עולה על מעשה שמיים וארץ. ה"שתי ידיים" מסמלות את החיבור שיוצר המקדש בין העליונים לתחתונים, ואת שילוב כוחות הטבע (שמאל) והנס (ימין) [כלי יקר, תורה תמימה, מלבי"ם]. אף שבית המקדש נבנה בידי אדם, הוא נחשב למעשה ידיו של ה׳ משום שנעשה על פי תבנית והדרכה אלוהית [ספורנו, כלי יקר]. עם זאת, פרשנים רבים רואים במילים אלו הבטחה עתידית: בעוד המקדש הראשון והשני נבנו על ידי בני אדם, הפסוק רומז לבית המקדש השלישי והנצחי, שייבנה בשלמותו בשתי ידיו של ה׳ [רש"י, אלשיך, משכיל לדוד].