רגעי טביעתם של חיל פרעה מתוארים בשירה ציורית ועזה, הממחישה את עוצמת המים ואת צלילתם הפתאומית והמוחלטת של הלוחמים אל תהום הים.
המילים תְּהֹמֹת וכן בִמְצוֹלֹת מתארות את המים העמוקים ואת קרקעית הים [אבן עזרא, רלב"ג]. השורש של המילה מצולה קשור להיעלמות, צלילה וחושך, ומבטא מקום עמוק שכל הנופל לתוכו אובד ונעלם מן העין [שד"ל].
כיצד התרחש הכיסוי המתואר במילה יְכַסְיֻמוּ? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמים פשוט עלו מעל ראשי הסוסים והרוכבים, כך שגם השחיינים המיומנים שניסו להינצל איבדו את יכולתם לצוף ונדחפו מטה [העמק דבר, אור החיים]. עם זאת, יש המציעים תיאור דרמטי יותר, לפיו חומות המים הקפואות שעמדו קודם לכן, נשברו והתרסקו לגושים כבדים שנפלו על ראשי המצרים ודחקו אותם לקרקעית [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. דעה נוספת מתארת תהליך שבו המצרים התגלגלו במדרון תת-ימי, מן האזורים הרדודים של הים אל עבר המצולות העמוקות ביותר [אלשיך]. מנגד, יש מי שמסביר כי תפקיד התהומות היה לקבץ את כל גופות המצרים המפוזרות למקום אחד ולצנן אותן, כדי לשמור על צורתן מפני השמש ודגי הים, וכך לאפשר לבני ישראל לראות ולזהות את רודפיהם [שפתי כהן].
הפועל יְכַסְיֻמוּ מופיעה בלשון עתיד אף שהיא מתארת אירוע בעבר. שימוש זה אופייני לשירה המקראית, ומטרתו לצייר את האירוע כאילו הוא מתרחש כעת ממש לנגד עיני הקורא [שד"ל, קאסוטו]. לחלופין, הדבר מצביע על סדר הפעולות: ה' הטביע תחילה את המצרים, ורק לאחר מכן חזרו המים וכיסו אותם [רש"י]. הפרשנים עומדים על כך שניקוד המילה חורג מן הכללים הרגילים ויש בה תוספת של צלילי שורוק. בעוד שרבים מסבירים זאת כהתאמה צלילית ודקדוקית של האותיות [רשב"ם, חזקוני], גישה ייחודית טוענת כי הצליל העמוק של ניקוד השורוק נועד להמחיש לאוזן השומע את תחושת החושך והנפילה אל תוך המצולה [שד"ל].
הדימוי כְּמוֹ אָבֶן בא להדגיש את ההשגחה וההתערבות המופלאה: סוסים קלים ורוכבים חזקים ירדו אל המצולות במהירות וכובד של אבן, בניגוד לדרך הטבע וללא יכולת היחלצות [העמק דבר]. פרשנים רבים עורכים השוואה בין דימוי זה לדימויים אחרים בשירת הים, שבהם נמשלו המצרים ל"קש" ול"עופרת". הם מסבירים כי הדימויים השונים משקפים מדרג של ענישה מאת ה', בהתאם לרמת הרשע של הנידונים: הרשעים הגדולים ביותר נידונו למוות איטי וקשה כקש המתנודד וצף על פני המים; הטובים שבהם זכו למוות מהיר וצללו מיד כעופרת הכבדה; ואילו הבינוניים צללו במהירות ממוצעת, כמו אבן [רש"י, תולדות יצחק, צאינה וראינה].