לאחר קריעת ים סוף, בני ישראל מכירים בהתגלות כפולה ומפליאה של ה': מצד אחד כוח לוחם ובלתי מתפשר, ומצד שני מקור נצחי של רחמים וקיום לעולם.
הפרשנים מסכימים כי המילה אִישׁ בצירוף אִישׁ מִלְחָמָה אינה מתארת דמות אנושית או גופנית חלילה, אלא משמעותה אדון, בעל או גיבור השולט במערכה באופן מוחלט [רש"י, אבן עזרא, בכור שור]. יש המדייקים כי המילה מִלְחָמָה בפסוק זה מתייחסת לא רק לעצם הקרב, אלא לניצחון המוחלט עצמו [הכתב והקבלה, נתינה לגר]. ה' מתגלה כאדון המלחמה אשר נלחם בעצמו ובכבודו עבור עמו, ולא על ידי מלאכים או שליחים [שפתי כהן], והוא מכניע כל כוח שלטוני או חברתי שעומד בדרכו של הטוב והצדק [רש"ר הירש].
בניגוד ללוחמים בשר ודם, ה' אינו זקוק לכלי נשק פיזיים, לתכסיסי מלחמה טבעיים או למאמץ, אלא הוא נלחם באמצעות שמו בלבד, בכוח ניסי שלמעלה מן הטבע [רש"י, רבנו בחיי, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שההכרזה ה' שְׁמוֹ נועדה לפרסם את ההשגחה האלוהית בעולם. מכיוון שפרעה טען בתחילת הדרך "לא ידעתי את ה'", המלחמה כולה נועדה להוכיח את קיומו ועוצמתו של שם זה [אלשיך]. כעת, בני ישראל מכירים בכך ששמו מעיד על כך שהוא הווה עם בריותיו, נמצא עמם בעת צרתם, ומקיים את הבטחותיו [קאסוטו, בכור שור].
השילוב בין אִישׁ מִלְחָמָה לבין ה' שְׁמוֹ מעורר מתח רעיוני, שכן שם ה' מייצג במסורת את מידת הרחמים, ואילו מלחמה קשורה למידת הדין והרוגז. כיצד יכול בעל הרחמים להיות איש מלחמה? הפרשנים מציעים כמה רבדים המשתלבים יחד ליישוב ניגוד זה. ראשית, בניגוד למלך אנושי שכאשר הוא יוצא למלחמה הוא שקוע כולו בהרס ואינו פנוי לעסוק בצרכי המדינה, ה' פועל בשני המישורים במקביל: באותו רגע ממש שבו הוא נלחם ונוקם באויביו, הוא אוחז במידת הרחמים, זן, מפרנס ומקיים את כל ברואי העולם [רש"י, צאינה וראינה, שפתי כהן].
שנית, המלחמה עצמה נובעת מתוך מידת הרחמים. הכרתת הרשעים מחריבי העולם משולה לעקירת קוצים מן הכרם; זוהי פעולה הכרחית שמאפשרת את קיום העולם ואת הצלת ישראל, ולכן הפגיעה ברשעים היא למעשה חסד ורחמים כלפי המציאות כולה [ספורנו, אלשיך, חתם סופר]. לבסוף, מודגש כי ה' אינו משתנה בעקבות המלחמה. הוא נותר המקור היחיד לכל המאורעות, הפועל מתוך רצון חופשי מוחלט [שד"ל, אור החיים]. יתרה מכך, בניגוד לגיבור אנושי שאינו יכול להחזיר את החץ לאחר שירה אותו, ה' הוא אִישׁ מִלְחָמָה שבידו הכוח הייחודי לעצור את מידת הדין ולהשיב את הגזירה לאחור בכל רגע, אם רק האויב ישוב בתשובה [שפתי כהן].