פסוק זה מהווה את נקודת השיא של יציאת מצרים. לאחר שבני ישראל חוו את נס קריעת הים והגיעו לאמונה שלמה, הם פורצים בשירת הודאה ספונטנית המוקדשת כולה לה'. בניגוד לשירי ניצחון של עמים אחרים המפארים את המלך או המצביא, בשירה זו משה ובני ישראל אינם לוקחים לעצמם כל קרדיט, והתהילה מופנית אל ה' לבדו [קאסוטו, אברבנאל].
הפרשנים עומדים על כך שהפועל יָשִׁיר נכתב בלשון עתיד, אף שהפסוק מתאר אירוע שהתרחש בעבר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו סגנון פיוטי ומקראי ייחודי: כאשר משתמשים במילה "אז", המספר מעמיד את עצמו ברגע התרחשות האירוע, כאילו הפעולה מתחילה להתהוות ממש עכשיו [רמב"ן, אבן עזרא, שד"ל, רש"ר הירש]. גישה נוספת מסבירה שלשון העתיד מתייחסת למחשבה שקדמה למעשה; מיד כשמשה ראה את הנס, עלה בלבו הרצון והשמחה לשיר, ואז הוא הוציא זאת מן הכוח אל הפועל [רש"י, גור אריה, מזרחי].
מבחינת עיתוי השירה, בני ישראל לא שרו מיד בצאתם ממצרים, אלא המתינו עד שההצלה הושלמה לחלוטין ואמונתם התבססה במלואה [העמק דבר, כלי יקר, אור החיים]. מעבר לפשט, פרשנים רבים רואים בלשון העתיד של יָשִׁיר רמז ואבטחה לעתיד לבוא, המעיד על תחיית המתים ועל כך שעם ישראל עתיד לשיר שירה חדשה לעתיד לבוא [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, כלי יקר].
למרות שמדובר בקהל עצום, הפסוק משתמש בלשון יחיד במילה אָשִׁירָה. הדבר מצביע על אחדות מוחלטת – בני ישראל שרו יחד בהרמוניה, כאילו היו איש אחד בלב אחד, ללא כל פירוד [אור החיים, אלשיך]. מבחינה מעשית, משה הוא שחיבר והוביל את השירה, ובני ישראל ענו אחריו, ככל הנראה בחזרה על פזמון קבוע [אבן עזרא, שד"ל, אברבנאל]. המילה הַשִּׁירָה מופיעה בלשון נקבה, ויש שדורשים מכך שכשם שנקבהולדת בצער, כך גם לאחר שירה זו באו על ישראל צרות נוספות בעולם הזה, בניגוד לשיר שלעתיד לבוא שייאמר בלשון זכר ("שיר חדש") [כלי יקר, תולדות יצחק].
במוקד השירה עומדת ההכרזה כִּי גָאֹה גָּאָה, שמשמעותה שה' התרומם, התעלה והפגין את עליונותו המוחלטת [רש"י, רמב"ן, רשב"ם]. הפרשנים מסבירים שכפל המילים מנגיד בין גאוות האדם לגאוות ה'. הסוס הוא חיה גאה, הרוכב מתגאה על הסוס, ופרעה התגאה על כולם. ה' התגאה על כל המתגאים הללו והעניש אותם מידה כנגד מידה [רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה]. לעיתים, ה' אף מוסיף גאווה וגדולה לרשעים, רק כדי שנפילתם מאיגרא רמא תהיה עוצמתית ומוחצת יותר [כלי יקר]. בנוסף, בניגוד למלך בשר ודם שמשבחים אותו בתכונות שאין בו, כפל הלשון מדגיש שכל שבח שנגיד על ה', עדיין יש בו גדולה ותוספת מעבר למה שביכולתנו לבטא [רש"י].
תיאור המפלה מתמקד במילים סוּס וְרֹכְבוֹ. ביטוי זה מקפל בתוכו את כל ההיררכיה הצבאית המצרית, שה' התייחס אליה כאל ישות אחת והשמיד את כולה כאחד [העמק דבר]. על פי המדרש, הסוס והרוכב היו קשורים ודבוקים זה בזה באורח פלא, והמים העלו והורידו אותם יחד מבלי שייפרדו, כדי שיידונו וייענשו יחד על רדיפתם [רש"י, רבנו בחיי, דברי דוד].
המילה רָמָה משמעותה השליך או ירה, בדומה ליריית חץ מקשת [רש"י, רשב"ם, רלב"ג]. אף שמדובר בשורש שמקורו בשפה הארמית, שירת המקרא נוטה להשתמש במילים עתיקות ונדירות כדי להעניק לטקסט הוד ויופי פיוטי [שד"ל]. השימוש בפועל זה, לצד פעלים אחרים בשירה, מתאר כידוע את תנועתם במים – הם הושלכו ועלו אל על ("רמה"), ומיד לאחר מכן צללו וירדו אל מעמקי התהום [רש"י, רבנו בחיי].