לאחר שלושה ימי נדודים מתישים במדבר ללא מים, בני ישראל מגיעים סוף סוף למקום מים, אך מגלים לתדהמתם כי הם אינם ראויים לשתייה [ביאור שטיינזלץ]. מתוך צערם ודאגתם, הם פונים אל משה. אירוע זה מהווה אחד מעשרה נסיונות שבהם ניסו אבותינו את ה' במדבר [תורה תמימה].
הפרשנים מקדישים תשומת לב רבה למילה וַיִּלֹּנוּ. מבחינה דקדוקית, הפועל מנוקד בבניין נפעל [אבן עזרא, גור אריה, דברי דוד]. בניין זה מלמד על אופייה של הפעולה: בניגוד למריבה או קטטה שבהן יש עימות חזיתי ותביעה תוקפנית, התלונה היא תרעומת פנימית שהאדם מסב כלפי עצמו, והיא מובעת לרוב בחשאי, מתוך צער, ולא כוויכוח פומבי [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. יתרה מזאת, שורש המילה קשור למושג של לינה ומציאת מחסה, דבר המרמז כי מתוך המצוקה שבה היו שרויים, הם חיפשו מגן ופרקו את עול הצער על ידי הטלת האשמה על משה [רש"ר הירש].
באשר למהות התלונה, קיימת מורכבות ביחס הפרשנים למעשה העם. מצד אחד, נמתחת עליהם ביקורת. מכיוון שידעו שכל מעשיו של משה הם על פי ה', תלונתם כלפיו נחשבה כתלונה כלפי ה' עצמו. היה עליהם לבטוח בה' שעשה עמהם פלאות ולהתפלל אליו שיתן להם מים, והעובדה שבחרו להתרעם מעידה שלבבם טרם היה שלם באמונתו [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
מנגד, פרשנים אחרים מלמדים זכות על העם ומציינים כי שאלתם מַה נִּשְׁתֶּה נאמרה כדרך אדם המציג את חסרונו, ולא כהתרסה. הם לא דרשו בתוקפנות שייתן להם מים, אלא הצביעו על המציאות העגומה של המים המרים שאינם ראויים לשתייה. משום כך, ה' לא הקפיד על עצם בקשתם אלא רק על דרך התלונה, ואירוע זה אינו נמנה בהמשך התורה עם חטאיהם החמורים של דור המדבר [אור החיים, ברכת אשר בשם אברבנאל].
השאלה מַה נִּשְׁתֶּה טמנה בחובה גם האשמה כלפי משה שהסיע אותם למקום זה [קאסוטו]. עם זאת, מתברר כי באותו רגע העם עדיין לא סבל מצמא של ממש. תלונתם נבעה מחרדה לעתיד הקרוב, שכן הם דאגו מה יקרה כאשר יאזלו המים שבכליהם וייאלצו להתמודד עם צמאון אמיתי. עובדה זו מסבירה מדוע בשלב זה לא התלוננו כל העם יחד, אלא רק חלקם [העמק דבר, ביאור יש"ר].