לאחר שהשירה מהללת את ה' על מפלת פרעה עצמו, היא עוברת לתאר את אובדן ליבת הכוח הצבאי של מצרים. למרות שהמצרים יצאו למערכה עם ציוד מתקדם ומפקדים מיומנים, כוחם הצבאי היה כלא היה אל מול ההתערבות האלוהית [ספורנו, ביאור יש"ר].
הפסוק פותח בתיאור הכוח המצרי. וְחֵילוֹ מתייחס לחיילים הרגלים או לפרשים, בעוד שמַרְכְּבֹת פַּרְעֹה הן שש מאות המרכבות המובחרות והכבדות שפרעה לקח עמו [אבן עזרא הקצר, רבנו בחיי]. וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו הם הקצינים הבכירים והמפקדים המובחרים ביותר שהנהיגו את הצבא כולו [אבן עזרא, שד"ל]. מבחינה לשונית, המילה וּמִבְחַר אינה שם תואר אלא שם דבר (בדומה למילים "משכב" או "מרכב"), והדבר בא ללמד שכל שדרת הפיקוד המובחרת הושמדה כולה כאחד, ולא רק חלקים ממנה [רש"י, שפתי חכמים, דברי דוד].
הפרשנים עומדים על ההבדל הבולט בין הפעולות והמיקומים השונים בפסוק: בחלקו הראשון המרכבות מושלכות אל ה"ים" (יָרָה בַיָּם), ואילו בחלקו השני המפקדים טובעים ב"ים סוף" (טֻבְּעוּ בְיַם סוּף).
המילה יָרָה משמעותה השלכה, זריקה או תקיעה בעוצמה רבה [רשב"ם, שטיינזלץ, חזקוני]. פועל זה משמש לרוב לתיאור יריית חץ אל עבר מטרה מדויקת. אלא שבעוד שבמלחמה אנושית האדם יורה את הנשק על האויב, כאן ה' ירה את האויב אל תוך הים [רש"ר הירש]. בשל כובד המרכבות, ה' השליך את כולן יחד במהירות ובעוצמה כאילו היו חץ אחד קל [אבן עזרא, שפתי כהן].
לעומת זאת, הפועל טֻבְּעוּ אינו מתאר טביעה רגילה במים צלולים, אלא שקיעה והיתקעות בתוך חומר סמיך ומוצק כמו בוץ או טיט [רש"י, שד"ל, רש"ר הירש]. השימוש בלשון סביל (טֻבְּעוּ ולא 'טָבְעוּ') מדגיש שהם לא נפלו למים במקרה, אלא נדחפו ורותקו לקרקעית בכוח עליון, עד שאיבדו לחלוטין את יכולת התנועה שלהם [שד"ל, רש"ר הירש].
הבדל זה בפעלים נובע ממיקומם הגיאוגרפי של הכוחות בתוך הים. יַם סוּף נקרא כך על שם קני הסוף הרבים הגדלים על שפתו, אזור שבו מצויים רפש וטיט [אבן עזרא, תולדות יצחק]. פרעה ומרכבותיו הכבדות דהרו קדימה ונמצאו באמצע הים העמוק. במעמקי הים אין טיט, ולכן לא שייך לומר עליהם שטבעו, אלא שהם הושלכו והתערבלו במים העמוקים (יָרָה בַיָּם). לעומתם, קציניו המובחרים רכבו מאחור ונותרו סמוך לשפת הים (ים סוף). באופן טבעי, סוסיהם החזקים של הקצינים היו אמורים להצליח לשחות ולחלץ אותם מן המים הרדודים, אך בהשגחה פלאית דווקא הם שקעו בבוץ שבשפת הים ללא יכולת להימלט (טֻבְּעוּ בְיַם סוּף) [כלי יקר, העמק דבר, מלבי"ם]. יש המוסיפים כי ה' הפך את חוקי הטבע לחלוטין: המרכבות הכבדות, שהיו אמורות לשקוע בבוץ, הושלכו למים העמוקים, ואילו הפרשים הקלים, שיכלו לצוף, שקעו בטיט [אלשיך].
הפיכת קרקעית הים לטיט בוצי לא הייתה מקרית, אלא פעלה על פי עקרון של מידה כנגד מידה. כשם שהמצרים שיעבדו את ישראל בעבודת פרך בחומר ובלבנים, כך ה' עשה את הים לחומר וטיט שבו הם שקעו ומצאו את מותם [רש"י, צאינה וראינה, שפתי כהן]. כמו כן, כשם שפרעה גזר להשליך את ילדי ישראל ליאור, כך ה' השליך את מרכבותיו אל הים [רבנו בחיי].