ברגע אחד מתהפכת המציאות. אותו כוח אלוהי ששימש רגע קודם לכן להצלה ולבקיעת הים, הופך כעת לכלי משחית המוחה לחלוטין את צבא מצרים, תוך הפגנת שליטה מוחלטת באיתני הטבע.
הפועל נָשַׁפְתָּ מבטא נשיבה חזקה והוצאת אוויר מן הפה [רש"י, ביאור יש"ר, שד"ל]. יש המציינים כי האותיות פ' וב' מתחלפות בלשון הקודש, כך שהמשמעות זהה למילה "נשבת" [רמב"ן, פרדס יוסף]. גישה נוספת קושרת את המילה לשורש נ.ש.פ, ומסבירה כי הרוח שהטביעה את המצרים נשבה בדיוק בשעת הנשף, כלומר בעת דמדומי הבוקר [אבן עזרא, אבן עזרא הקצר, הטור הארוך].
הפרשנים נחלקו באשר לזהותה של רוח זו. גישה אחת גורסת כי מדובר באותה רוח קדים עזה שהקפיאה קודם לכן את קרקעית הים וייבשה אותו עבור ישראל, וכעת נשבה שוב כדי לכסות את הרודפים ולאבדם [ספורנו, הכתב והקבלה, העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים כי התרחש כאן פלא בתוך פלא: בעוד רוח אחת הערימה את המים כדי שישראל יעברו ביבשה, הביא ה' רוח שנייה ונגדית שהשיבה את המים למקומם והטביעה את המצרים [אבן עזרא הקצר, רלב"ג, רש"ר הירש]. הטור הארוך מביא בשם הרא"ש רובד נוסף להבנת הנס, ומסביר כי תחילה השתמש ה' ב"רוח אפו" החמה כדי להקפיא ולהעמיד את המים, וכעת פעל ב"רוח פיו" הקרה כדי להפשירם בחזרה.
כאשר המים שבו למקומם ויצרו את הפעולה של כִּסָּמוֹ יָם, המצרים צָלְלוּ, כלומר שקעו עמוק אל תוך המצולות [רש"י, גור אריה, אבן עזרא]. שקיעתם מתוארת כַּעוֹפֶרֶת, מתכת כבדה שממהרת לשקוע ולהיעלם מן העין [שד"ל]. מספר פרשנים מציינים את הקשר הלשוני בין המילה עופרת למילה "עפר", שכן בניגוד לרוב המתכות שמתמעטות כשהן טמונות באדמה, העופרת היא המתכת היחידה שמוסיפה עפר כשהיא קבורה [אבן עזרא, אבן עזרא הקצר, חזקוני].
הדימוי לעופרת נועד להדגיש את גודלו של הנס. צבא מצרים מנה רוכבי סוסים ואנשים שידעו לשחות היטב, וחלקם אף אחזו במגנים מעץ שאמורים לצוף על פני המים. בדרך הטבע רבים מהם היו אמורים להינצל, אך איש מהם לא שרד, משום שה' דחף והשפיל אותם בכוח עצום אל קרקעית הים, ומנע מהם לצוף [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש]. שקיעה זו באה גם כמענה למחשבתו של פרעה לחלק את שלל ישראל; עתה, גם אילו היו ניצלים, כל רכושם אבד במצולות [אור החיים].
באשר לסיום הפסוק, קיימת מחלוקת למי מתייחסת המילה אַדִּירִים. הגישה הפשוטה היא שהמילה מתארת את המים עצמם, כלומר המצרים טבעו בתוך מים עזים, גועשים ורבי עוצמה [רשב"ם, בכור שור, תורה תמימה, רש"ר הירש]. אולם, פרשנים רבים מסבירים כי המילה מתייחסת דווקא למצרים. לפי פירוש זה, ה"אדירים" – כלומר השרים, מפקדי הצבא, השלישים ופרעה עצמו – הם אלו שצללו כעופרת בתוך המים [ספורנו, תורה תמימה, מלבי"ם, בכור שור, הדר זקנים, פרדס יוסף].
אופן טביעתם היווה עונש מדויק על אכזריותם. בעוד שהדימוי לעופרת מרמז על שקיעה ודאית, השהייה בתוך המים האדירים והגועשים גרמה לכך שהם לא מתו מיד. המים העלו אותם עד לשמיים והורידו אותם לתהום שוב ושוב, וכך מותם התארך והם סבלו ייסורים קשים כנגד העינוי שחשבו להביא על עם ישראל [אור החיים, הדר זקנים].