שירת הים מגיעה לשיאה כאשר השמחה הרוחנית מתפשטת, ומרים מובילה את קהל הנשים לשירה משלהן. מעמד זה משקף את חלקן המהותי של הנשים בנס ההצלה ומעניק זווית ייחודית על משמעות ההודיה לה'.
המילה וַתַּעַן מתפרשת בכמה אופנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון זמר והרמת קול, במבנה של שירת מענה שבה מרים אומרת את הפסוק והנשים עונות אחריה [רש"י, שד"ל, אבן עזרא, גור אריה]. חלק מהפרשנים מדייקים שפסוק זה שימש כמעין פזמון חוזר שהנשים שרו לאחר כל בית בשירת האנשים [העמק דבר, קאסוטו]. לעומתם, יש המפרשים את המילה כפשוטה כתשובה לשאלה. לפי גישה זו, מרים ענתה לנשים שחשבו כי התוף נועד לחגיגת ביזת הכסף והזהב שנפלטו מהים, והבהירה להן שהשמחה העיקרית היא רוחנית לחלוטין [שפתי כהן].
אף שהתורה מציגה רק פסוק אחד מדברי מרים, הפרשנים מסכימים כי מרים שרה באוזני הנשים את השירה כולה, בדיוק כפי שעשה משה, והכתוב רק קיצר וסמך על השירה המלאה שכבר נכתבה קודם לכן.
הכתוב משתמש במילה לָהֶם בלשון זכר, עובדה שעוררה דיון נרחב. גישה אחת מסבירה שהפנייה היא למשה ולגברים, שכן מרים והנשים ענו לשירתם [שד"ל, ביאור יש"ר]. מנגד, יש הסבורים שהמילה מתייחסת לנשים עצמן, והשימוש בלשון זכר נועד להדגיש את השוויון הרוחני המוחלט שהושג באותו רגע מרומם. גילוי השכינה העוצמתי עורר יראת שמיים כה גדולה, עד שגברים ונשים יכלו לשורר באותו מעמד ללא כל חשש להרהורי עבירה [רש"ר הירש, נחל קדומים, חומת אנך]. גישה שלישית גורסת שמרים ענתה בתשובתה למלאכי השרת, שתמהו מדוע הנשים מקדימות לשורר [ריב"א, חתם סופר], או לחלופין, ענתה לגברים שתהו מדוע לקחה תוף בידה [פרדס יוסף].
התמקדותה של מרים במפלת המצרים בשירה, סוּס וְרֹכְבוֹ, נושאת משמעות עמוקה. הנשים שרו משום שהכירו בכך שהנס התרחש בזכותן [מלבי"ם]. מאחר שזכותן של הנשים הצדקניות הייתה כה גדולה, עצם גאולת ישראל הייתה כמעט מחויבת המציאות. לכן, הפלא האמיתי שעליו ראוי היה לומר שירה לא היה ההצלה עצמה, אלא הנקמה העל טבעית באויביהם [חתם סופר]. אזכור הסוּס במפורש בא ללמד זכות על הנשים: כשם שהסוס, שהיה רק כלי עזר לרוכב, נענש עמו יחד בים, כך קל וחומר במידה הטובה, הנשים שאמנם פטורות מלימוד תורה אך מסייעות ומעודדות את משפחתן ללמוד, זוכות לשכר מלא כאילו למדו בעצמן [פרדס יוסף]. שירה זו רוממה את הנשים למדרגת בריאה חדשה וכיפרה על חטאיהן [שפתי כהן].