תפילה זו מבקשת את עזרת ה' בהמשך מסעם של בני ישראל אל הארץ המובטחת, מתוך תקווה שהאומות שבדרך לא יפגעו בהם, ומחברת בין נסי יציאת מצרים לאתגרי העתיד.
תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד: רוב הפרשנים מסכימים כי בקשה זו מכוונת כלפי העמים שעתידים לעמוד בדרכם של ישראל. יש המדייקים כי הכוונה ספציפית לאדום ולמואב, שאת גבולם יצטרכו ישראל לעקוף במסעם [אבן עזרא, טור הארוך, אבי עזר]. הפרשנים מבחינים בין שני סוגי היראה המוזכרים כאן: אֵימָתָה מכוונת כלפי העמים הרחוקים שטרם פגשו את ישראל, בעוד שפַחַד נופל על העמים הקרובים שכבר חשים באיום [רש"י, מזרחי, חומש קה"ת]. הבחנה נוספת היא ש"אימה" מבטאת חרדה עמוקה מפני עצם הגדולה והעוצמה האלוהית, ואילו "פחד" הוא החשש המוחשי והמיידי מפני סכנה ופגיעה פיזית [מלבי"ם, רש"ר הירש]. עוצמת הפחד היא כה רבה, עד שהיא משפיעה על גופם של האויבים וגורמת להם לאבד שליטה פיזית מרוב חרדה [תורה תמימה].
לגבי המילה אֵימָתָה, התוספת של האות ה' בסופה נועדה להעצים ולהגדיל את תיאור החרדה, ומעידה על פחד קשה במיוחד [הכתב והקבלה]. בנוסף, תוספת זו מרמזת על נוכחותה של השכינה ומדת הדין המטילות את אימתן על האויבים [רבנו בחיי, רקנאטי, שפתי כהן], ומציינת שמדובר בפחד קבוע שישכון עליהם ולא יחלוף [בכור שור, חזקוני].
בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן: כאשר תתגלה זרועך הגדולה [רשב"ם, חזקוני, ביאור שטיינזלץ], האויבים ישתתקו, יאבדו את יכולת התנועה שלהם ויישארו קפואים במקומם מבלי יכולת להילחם או לעכב את ישראל [שד"ל, רלב"ג, ביאור יש"ר]. יש כאן הקבלה ספרותית: כשם שהמצרים טבעו בים כאבן, כך אויבי ישראל בעתיד יעמדו דוממים כאבן; וכשם שמי הים עמדו כנד כדי שישראל יעברו, כך האומות יעמדו ללא ניע [קאסוטו]. מטרת השיתוק הזה היא לאפשר לישראל להיכנס לארץ ללא מלחמה כלל, מצב אידיאלי שהיה מזכה אותם בבניין המקדש מיד ולגאולת עולם, אלמלא החטיאו את המטרה בהמשך [חתם סופר].
עַד יַעֲבֹר... עַד יַעֲבֹר: הכפילות של המילה יַעֲבֹר מתפרשת בכמה אופנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות רומזת לשני מעברי מים היסטוריים בדרך לארץ: חציית נחלי ארנון וחציית נהר הירדן [ספורנו, רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. גישה אחרת מסבירה שהמעבר הראשון מתייחס לעקיפת גבולות אדום ומואב במדבר, והשני לכניסה לארץ כנען עצמה [אבן עזרא, אבן עזרא הקצר, ביאור יש"ר]. קו מחשבה נוסף רואה בכפילות רמז לשתי כניסות גלובליות לארץ ישראל לאורך ההיסטוריה: הראשונה בימי יהושע בן נון, והשנייה בעליית עזרא מבבל, או לעתיד לבוא בימות המשיח [אור החיים, תורה תמימה].
עַם זוּ קָנִיתָ: בניגוד לתחילת השירה שבה תואר העם כ"עם זו גאלת", כאן הם נקראים עם שקנית. המשמעות היא שעל ידי הוצאתם מעבדות מצרים, ה' קנה אותם להיות לו לעבדים ולמשרתיו הבלעדיים [שד"ל, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. מכיוון שה' שילם עליהם "מחיר יקר" של נסים ונפלאות, הם הפכו לחפץ אהוב וחביב במיוחד על קונהו [רש"י, מזרחי, גור אריה, ברכת אשר]. המעבר מעם שרק "נגאל" לעם "קנוי" הושלם סופית עם קבלת התורה, שדרכה הפכו ישראל לאחד מקנייניו המיוחדים של ה' בעולם [רבנו בחיי, שפתי כהן, תורה תמימה].