שירת הים מגיעה לשיא של הודאה על התערבותו האלוהית של ה', המכריעה את מערכות האויב הבוטח בכוחו הפיזי. מבעד לתקבולת הפיוטית, מתגלה תפיסה עמוקה של הנהגת ה', המשלבת גבורה, רחמים ודין.
ניכר כי הפסוק בנוי במבנה כפול, ופותח פעמיים בצירוף יְמִינְךָ ה'. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי תבנית פיוטית שגורה במקרא, שבה החלק הראשון של המשפט יוצר ציפייה ומתאר את הנושא, והחלק השני משלים את הפעולה. כלומר: ימינך, שהיא נאדרת בכוח, היא זו שתרעץ את האויב. [שד"ל] מוסיף כי הכפילות נועדה להעצים את המתח הרטורי, כך שהשומע ממתין לסוף המשפט, וכשהוא מגיע, פעולת הישועה מודגשת ונעימה יותר. [אבן עזרא] מציע שהחזרה מבטאת פעולה מתמשכת, המתרחשת פעמים רבות ללא ספור. מנגד, פרשנים אחרים רואים בכפילות רמז לכך שלעיתים שתי ידיו של ה' פועלות כימין. כאשר ישראל עושים את רצונו, מידת הדין, המיוצגת לרוב על ידי צד שמאל, מתהפכת ונעשית למידת הרחמים המיוצגת בימין [רש"י, הדר זקנים, תולדות יצחק, נחל קדומים].
ההתמקדות במילה יְמִינְךָ מבטאת את כוחו, הצלחתו ותוקפו של ה' [הכתב והקבלה]. אף על פי שהימין מסמלת בדרך כלל את מידת הרחמים והחסד, כאן היא מופיעה בהקשר של מלחמה והשמדה. הפרשנים מסבירים סתירה זו בכמה דרכים: יש הסבורים כי פעולת ההצלה דרשה שילוב נדיר שבו מידת הרחמים כלפי ישראל התעטפה בכוח כדי לפגוע במצרים, כך שאותה היד שהטביעה את האויב היא זו שהצילה את ישראל [רמב"ן, רבנו בחיי, רקנאטי]. אחרים מסבירים כי ה' משתף דין ורחמים יחד, בניגוד לבשר ודם שאינו מסוגל לרחם בשעת כעסו [תורה תמימה]. גישה נוספת מציעה שאפילו הענישה של המצרים נעשתה בימין, כלומר ברחמים מסוימים, שכן אם ה' היה מפעיל את מידת הדין המוחלטת, גם ישראל לא היו שורדים את חומרת הדין בשל חטאיהם, או שהמצרים לא היו עומדים בעוצמת המכות [אלשיך, שפתי כהן]. [מלבי"ם] מציין שהימין משקפת את הגבורה הפנימית של ה' בכבישת כעסו באורך אפיים, עד שהגיעה העת להישבר על האויב.
המילה נֶאְדָּרִי מתפרשת כביטוי של עוצמה ייחודית וחסרת תקדים. משמעותה קשורה לשורשים המבטאים חגירת חגורה או עטיפה באדרת, כלומר ה' עטוף ומוקף בגבורה [שד"ל, רש"ר הירש]. [ביאור יש"ר] מוסיף כי אין מדובר רק בחוזק פיזי, אלא בפרסום הגדול של שם ה' בעולם בעקבות הנס. רוב המפרשים מציינים כי האות יו"ד בסוף המילה היא תוספת לשונית, אך [הכתב והקבלה] מדגיש שהיא מעידה על כך שכוחו של ה' אינו זמני, אלא תכונה קבועה, תמידית ומוחלטת. קיימת מחלוקת קלה למי מוסב התואר: בעוד שחלק מן הפרשנים סבורים שהתואר מוסב על ה' עצמו, כלומר "אתה ה' נאדר בכוח" [אבן עזרא, שד"ל, חזקוני], אחרים מסבירים שהוא מתאר את הימין עצמה [רשב"ם, רש"י].
המילה בַּכֹּחַ רומזת לאותו כוח בראשיתי שבו נברא העולם, שכן קריעת הים נחשבת לבריאה חדשה של יש מאין, שבה מים הפכו לדרך יבשה [ביאור יש"ר].
הפועל תִּרְעַץ משמעותו שבירה, ניפוץ וריצוץ [אבן עזרא הקצר, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. [הכתב והקבלה] מעמיק ומסביר כי מדובר בשבירת הסדר וקלקול המערך הצבאי המאורגן של האויב, מה שמוביל לתבוסתו. אף שהפועל נראה כתוב בלשון עתיד, פרשנים רבים מדגישים כי משמעותו היא הווה מתמשך, כלומר ידו של ה' משברת את האויב באופן תמידי וקבוע [רש"י, מזרחי, דברי דוד]. עם זאת, יש הרואים בכך גם תפילה ותקווה לעתיד, שבו ימשיך ה' להכריע את כל אויבי ישראל [ספורנו].