פסוק זה מהווה את אחת מנקודות השיא בשירת הים, ובו מובעת השתאות מוחלטת מול ייחודו, גבורתו ושליטתו הבלעדית של ה' בבריאה. הפסוק בנוי כשאלה רטורית כפולה, המדגישה כי אין שום כוח בעולם שניתן להשוות לבורא.
הפרשנים מציגים מספר גישות מרכזיות להבנת המילה בָּאֵלִם. הגישה הראשונה רואה במילה זו התייחסות לאלילי הגויים. על פי פירוש זה, הפסוק לועג לאלוהי מצרים ושאר העמים, אשר התגלו במערומיהם כחסרי אונים אל מול ה', שלא כמותם, הושיע את עמו [שד"ל, קאסוטו, שפתי כהן]. גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון כוח וחוזק. ה' עליון על כל כוחות הטבע האדירים והחזקים ביותר, שכן הם כפופים לחוקיות שהוא עצמו קבע, בעוד שהוא חופשי לשלוט בהם כרצונו [רש"י, ספורנו, מלבי"ם]. גישה שלישית מייחסת את המילה לישויות רוחניות עליונות, קרי מלאכי השרת, שרי מעלה או גרמי השמים, ומדגישה כי גם בעולמות העליונים אין לה' מתחרה [רמב"ן, אבן עזרא, רלב"ג].
לצד גישות אלו, קיימת קריאה מדרשית עמוקה המשנה את ניקוד המילה וקוראת אותה כ"בָּאִלְּמִים" (אנשים אילמים שאינם מדברים). לפי פירוש זה, גבורתו הגדולה ביותר של ה' מתבטאת דווקא בשתיקתו. כביכול, ה' שומע את עלבונו מפי רשעים המחרפים אותו (כדוגמת פרעה), אך כובש את כעסו, מאריך אפו ושותק כאילם. יכולת איפוק זו היא עדות לעוצמה אדירה. בנוסף, משמעות "באילמים" היא שאפילו יצירות הטבע האילמות, כמו המים ששינו את טבעם, מכריזות על שבחו ללא מילים [כלי יקר, חזקוני, הדר זקנים].
בהמשך הפסוק, ה' מתואר כמי שהוא נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, כלומר אדיר ומפואר בקדושתו. המושג "קודש" מתפרש כאן כביטוי לנצחיות מוחלטת, חירות רצון והבדלה גמורה מחוקי הטבע והחומר. בניגוד לבשר ודם שגבורתו מתבטאת בכוח פיזי, גבורתו של ה' נובעת מעצם קדושתו והיותו מרומם ומופרש מכל העולמות [ספורנו, רש"ר הירש, מלבי"ם].
הביטוי נוֹרָא תְהִלֹּת טומן בחובו פרדוקס מרתק שנידון בהרחבה בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאדם ירא ומפחד להלל את ה', משום ששום מילה אנושית אינה מסוגלת להקיף את גדולתו. כל ניסיון לתאר את ה' במילים עלול רק למעט מערכו ולהגבילו. לכן, התהילה הגבוהה והאמיתית ביותר לה' היא דווקא השתיקה וההכרה באפסות ההשגה האנושית [רש"י, אבן עזרא, רבנו בחיי, כלי יקר]. מנגד, יש המפרשים כי ה' "נורא בתהילות" משום שהמעשים שבגינם מהללים אותו הם מעשים מטילי אימה, כגון עשיית שפטים ברשעים להצלת עבדיו. תהילתו נובעת מתוך יראת הרוממות שהוא מטיל על רואיו [רמב"ן, הכתב והקבלה]. בסופו של דבר, מטרת התהילות אינה רק לשבח, אלא להביא את האדם לידי יראת שמים טהורה ומשמעת פנימית [רש"ר הירש].
הפסוק נחתם במילים עֹשֵׂה פֶֽלֶא. "פלא" הוא מעשה הפורץ ומשדד את מערכות הטבע הרגילות [ספורנו, מלבי"ם, רש"ר הירש]. בהקשר של קריעת ים סוף, הפרשנים מצביעים על פלא ייחודי של היפוך סדרי בראשית: בדרך כלל בטבע, רוח חמה ממיסה ורוח קרה מקפיאה. אולם בים סוף, ה' השתמש ב"רוח אפו" החמה כדי להקפיא ולהערים את המים, וב"רוח פיו" הקרה כדי להמיס אותם חזרה על המצרים [ריב"א, חזקוני]. העובדה שהפסוק נוקט בלשון יחיד, "פלא", ולא "נפלאות", באה ללמד שכל שרשרת הנסים המורכבת של קריעת ים סוף, מכות מצרים והצלת ישראל – נחשבת כלפי ה' כמעשה פלא אחד, פשוט ומוחלט [רבנו בחיי, שפתי כהן].