רגע תבוסתם הסופית של המצרים בים סוף מקפל בתוכו שילוב של עוצמה אלוהית, מאבק בין כוחות הטבע, וחשבון מדוקדק של שכר ועונש.
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת המילים נָטִיתָ יְמִינְךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בביטוי של כוח ה' והשגחתו. כוח זה הגיע כהרף עין מהשמיים העליונים ועד לקרקעית הים [אבן עזרא], והוא מייצג את ההשגחה והטובה שהשפיע ה' על ישראל, אשר הובילו בעקיפין למפלת המצרים [רלב"ג]. יש המפרשים את הפעולה כמטאפורה של הטיה: כשם שאדם אוחז כלי זכוכית ומטה מעט את ידו כך שהכלי נופל ומשתבר, כך ה' הטה את ידו והרשעים נפלו [רש"י]. בדומה לכך, ההטיה נועדה להפיל רק את החלק בים שעליו עמדו המצרים, בעוד הדרך של ישראל נותרה יציבה [ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים את המילה נטייה לא כהטיה כלפי מטה, אלא כהושטת יד אופקית לעזרה [רש"ר הירש].
נטיית הימין מתפרשת גם כרמז של אדון המורה לעבדו לפעול, והארץ מיהרה לציית [שד"ל, אבן עזרא הקצר]. גישה אחרת רואה במילים אלו התייחסות ארצית יותר, המכוונת לציווי הפיזי של ה' למשה לנטות את ידו על הים [רשב"ם, חזקוני].
בביאור המילים תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ עולה שאלה בסיסית: כיצד הארץ בולעת את המצרים אם הם טבעו בים? גישה אחת גורסת כי המצרים נבלעו ישירות אל תוך קרקעית הים בין שברי המים [שד"ל, ביאור יש"ר], ויש הסבורים כי המילה ארץ משמעותה כאן שאול, כלומר תהום הים [קאסוטו]. אולם, הגישה המרכזית קובעת כי לאחר שהמצרים טבעו, הים פלט אותם אל היבשה כדרכם של ימים, ושם הם כלו, חזרו לעפר ונבלעו באדמה [רמב"ן, טור הארוך, מלבי"ם, ברכת אשר].
בליעה זו נתפסת מצד אחד כהשחתה וכליון מוחלט [רמב"ן, בכור שור], אך מאידך גיסא, פרשנים רבים רואים בה חסד אלוהי עצום ומתן שכר. עצם העובדה שהם זכו לקבורה ולא נותרו מוטלים בביזיון היא גמול על מעשיהם הטובים [העמק דבר]. הפרשנים מסכימים כי זכות זו עמדה להם משתי סיבות: האחת, בשכר שהודו באמת ואמרו "ה' הצדיק" [רש"י, תולדות יצחק, צאינה וראינה, שפתי כהן], ואף שרק פרעה אמר זאת, העם כולו הסכים עמו [משכיל לדוד]. השנייה, בשכר שהתלוו ליוסף כשעלה לקבור את יעקב אבינו [רבנו בחיי, רא"ש, תולדות יצחק]. מתן השכר המהיר נועד לנקות את מאזן הזכויות של המצרים, כדי שאלו לא יעכבו את המשך גאולתם של ישראל [חתם סופר].
סביב קבורת המצרים מתארים הפרשנים מאבק דרמטי בין הים ליבשה. הים לא רצה לפלוט את המצרים, שכן חפץ לבלוע את נפשותיהם ולשאוב את חיותם, אך נאלץ להשליכם ליבשה [אור החיים]. מנגד, הארץ סירבה לקבלם. היא פחדה מקללת ה', כפי שאירע לה כשבלעה את דמו של הבל. בעקבות סירובה, ה' נאלץ להישבע לה, וזו משמעות המילה ימינך, שכן ימין מסמלת שבועה. ה' נשבע שלא יעניש אותה, ואף הבטיח לפצותה בעתיד במפלת צבא סיסרא [רבנו בחיי, אור החיים, צאינה וראינה, שפתי כהן]. משום כך, המילה תבלעמו מנוסחת בלשון עתיד, שכן היא מבטאת ציווי אלוהי לארץ הסרבנית לבלוע אותם [שפתי כהן], או מתארת רצף זמנים: קודם הועלו מהים, ורק לאחר מכן נבלעו [משכיל לדוד].
לסיום, עולה התהייה מדוע ה' לא פתח את הארץ לבלוע אותם עוד בהיותם במצרים, במקום להטביעם בים. התשובה לכך היא אסטרטגית: טביעתם בים סוף יצרה רעש אדיר שנשמע מסוף העולם ועד סופו. קול זה הרעיד את מלכי כנען וחסך מישראל, שלא היו מלומדי מלחמה, קרבות קשים בדרכם לארץ [כלי יקר].