הסיום המפואר של קריעת ים סוף משמש כמסגרת סיפורית, המחזירה את הפסגות השיריות של שירת הים אל המציאות הפיזית של הנס. הכתוב מעמיד זה מול זה את חורבנה המוחלט של המעצמה הצבאית הגדולה בעולם, לעומת הצלתו הפלאית של עם עבדים הצועד בבטחה באותם מים ממש. הפסוק בנוי משלושה משפטים נפרדים, אשר כל אחד מהם מסתיים במילה "ים", נתון המייצר הדגשה קצבית על מקום התרחשות הנס [קאסוטו].
קיימת מחלוקת יסודית באשר לאופיו הספרותי של הפסוק. גישה אחת רואה בו חלק בלתי נפרד מן השירה עצמה, אשר נועד להיות מושר כהזכרה של הפלא הכפול שהתרחש [אבן עזרא]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה אינו כתוב בלשון שירה או נבואה, אלא בפרוזה סיפורית רגילה, והוא משמש כסיכום היסטורי או כחוליית קישור [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר, ברטנורא].
הפרשנים מתמקדים בביאור המילה הפותחת כִּי. חלף הבנתה כמילת סיבה, הם מסבירים כי משמעותה היא "כאשר", והיא מצביעה על נקודת זמן בעבר [רש"י, מזרחי, גור אריה]. על בסיס תרגום זה, מציעים הפרשנים מספר דרכים לקשור את הפסוק לאירועים הסובבים אותו. כיוון אחד קושר את הפסוק חזרה לתחילת השירה: כאשר באו סוסי פרעה אל הים, אז שרו משה וישראל [רמב"ן, שד"ל, ספורנו]. יש המוסיפים כי הם שרו בעודם מהלכים על היבשה בתוך הים, שעה שהמצרים טבעו בסמוך אליהם [רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. כיוון אחר קושר את הפסוק לאירוע הבא אחריו: כאשר באו סוסי פרעה בים וטבעו, אז לקחה מרים את התוף [רשב"ם, בכור שור, חזקוני, הדר זקנים].
הכתוב מדגיש שרשרת של נסים נפרדים: הטעיית המצרים להיכנס אל הים במחשבה שזו יבשה, השבת המים עליהם, והמציאות המקבילה שבה ישראל הולכים בבטחה [מלבי"ם]. מודגש כי בני ישראל לא חצו ביצה רדודה, אלא ים עמוק וממשי שהפך ליבשה אך ורק מכוח ציווי ה' [ביאור שטיינזלץ]. המילה עֲלֵהֶם מתייחסת לא רק לסוסים ולרוכבים, אלא גם לפרעה עצמו שטבע יחד עם צבאו [אבן עזרא]. יתרה מזו, השימוש בלשון יחיד במילה סוּס ולא ברבים, מרמז על מפלתו הרוחנית של שר של מצרים, המלאך הממונה על האומה [שפתי כהן].
הסמיכות להכרזה הקודמת "ה' ימלוך לעולם ועד" מלמדת מסר עמוק על מידת הדין. גם ברגעים שבהם מידת הדין פוגעת בעולם בעוצמה, כפי שקרה בטביעת המצרים, מובטח לישראל נתיב בטוח והם אינם נשטפים באותו הדין [העמק דבר]. ברובד רעיוני נוסף, הים מסמל את העולם הזה הסוער והגועש; בעוד שהרשעים טובעים ואובדים במצולותיו, עם ה' מהלך בתוכו כאילו הוא צועד על יבשה מוצקה [חתם סופר].