פסוק זה מבטא שירת הודאה רבת עוצמה, שבה בני ישראל מכירים בכוחו של ה' שהושיעם, מתארים את ההתגלות הנבואית שחוו על הים, ומחברים את חווייתם האישית לאמונת אבותיהם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ פירושן שה' הוא מקור הכוח והעוז ("עוזי") והתהילה ("זמרתי") של עם ישראל, והוא שעמד להם לישועה [אבן עזרא, רמב"ן, שד"ל]. עם זאת, פרשנים אחרים מסבירים את המילה וְזִמְרָת מלשון כריתה וקיצוץ, כמו זמירת כרם. לפי פירוש זה, הכתוב מתאר את כוחו של ה' שהכרית וקיצץ את אויבי ישראל [רש"י, רשב"ם, כלי יקר, בכור שור]. יש המדגישים כי המילים "עוז", "זמרת" ושם "י-ה" מרמזים כולם למידת הדין הקשה והנוקמת, אך למרות זאת – וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, כלומר, אצל בני ישראל מידת הדין הזו נהפכה לרחמים ולהצלה [כלי יקר, רמב"ן]. הרמב"ן מוסיף כי הכתוב משתמש בשם יָהּ ולא בשם המלא, שכן כביכול אין כיסא ה' ושמו שלמים עד שיימחה זרעו של עמלק.
במילים זֶה אֵלִי מזהים הפרשנים התגלות נבואית חסרת תקדים. הגישה הרווחת היא שהמילה זֶה מעידה על ראייה ברורה ומוחשית, עד כדי כך שהיו מראים על ה' באצבע. מכאן דרשו חז"ל שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא [רש"י, מכילתא, רבנו בחיי, תורה תמימה]. מנגד, יש הטוענים כי המילה זֶה אינה מצביעה על ראייה פיזית, אלא מבטאת את רום המעלה, החשיבות וההכרה הברורה בגדולת ה' [רשב"ם, הכתב והקבלה].
את המילה וְאַנְוֵהוּ מפרשים בשלושה אופנים עיקריים:
הראשון, מלשון "נווה" ודירה – בני ישראל מצהירים שיבנו לה' מקדש ומשכן כדי שתשרה שכינתו בתוכם [אונקלוס, ספורנו, רש"י, צרור המור].
השני, מלשון "נוי" ויופי – ארומם ואספר את יופיו ושבחו של ה' לבאי עולם, וכן אתנאה לפניו בקיום מצוות מהודרות, כגון סוכה נאה, לולב נאה וספר תורה נאה [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה].
השלישי, דורש את המילה כנוטריקון של "אני והוא" – כשם שה' רחום וחנון, כך גם על האדם להידמות לו ולהיות רחום וחנון כלפי הבריות [תורה תמימה בשם אבא שאול, צאינה וראינה].
הפסוק נחתם במילים אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. ציון אלוהי האבות מדגיש כי בני ישראל אינם תחילת הקדושה, אלא היא מוחזקת בידם כירושה מאבותיהם [רש"י, דברי דוד]. המלבי"ם מצביע על ההבדל בין חלקי הפסוק: זֶה אֵלִי מבטא את ההכרה החושית והאישית של הדור שחווה את הנסים הגלויים, ולכן הם אומרים וְאַנְוֵהוּ – נשכין אותו קרוב אלינו, בתוכנו. לעומת זאת, אֱלֹהֵי אָבִי מייצג את האמונה שהתקבלה במסורת מהאבות, שחוו נסים נסתרים יותר שניראו כחלק מהטבע, ולכן כלפיה נאמר וַאֲרֹמְמֶנְהוּ – הוא נשגב ומרומם מאיתנו.
גישה נוספת רואה בהקבלה זו ביטוי לקבלת כל מידותיו של ה': בין אם ה' מתנהג עמי במידת הרחמים הרמוזה במילה אֵלִי, ובין אם הוא מתנהג עמי במידת הדין הרמוזה במילה אֱלֹהֵי אָבִי, אני אודה לו, אשבחו וארוממו במידה שווה [כלי יקר, העמק דבר]. המבנה הכפול של הפסוק משקף גם את סדר התפילה שנקבע לדורות, בו אנו פותחים בהכרה האישית "אלוהינו" ורק לאחר מכן ממשיכים ל"אלוהי אבותינו" [אור החיים].