מעבר חד מתרחש עם תום קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל נאלצים לעזוב את זירת הישועה ולהתמודד עם מציאות המדבר הצחיח.
המילה וַיַּסַּע מעוררת דיון נרחב. מחד גיסא, יש המסבירים כי משה פשוט נתן את הוראת היציאה לדרך, שכן עמוד הענן המתין להוראתו או שנסתלק זמנית [אבן עזרא, אור החיים, העמק דבר]. מנגד, יש המדייקים מבחינה דקדוקית כי הפועל מעיד שמשה פשוט נסע בעצמו בראש העם [רשב"ם]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפועל מצביע על כך שמשה נאלץ להסיע את העם בעל כורחם. מדוע נדרש משה להכריחם לעזוב? המקורות מציעים לכך מגוון מניעים:
המניע החומרי: הים פלט את גופות המצרים יחד עם תכשיטי סוסיהם, כסף, זהב ואבנים טובות. ביזה זו הייתה גדולה אף מביזת מצרים, והעם סירב לעזוב את האוצרות [רש"י, בעל הטורים, שפתי חכמים, מלבי"ם]. משה חשש שהשפע החומרי יביא לחטא ויסיח את דעתם מקבלת התורה [כלי יקר].
המניע הרוחני: על הים זכו ישראל להתגלות אלוהית חסרת תקדים. הם סירבו לעזוב את המקום מתוך רצון להמשיך ולהתענג על זיו השכינה [הטור הארוך, צרור המור, שפתי כהן, ברכת אשר].
המניע הפסיכולוגי והצבאי: חלק מהעם פחד להיכנס אל המדבר השומם [מלבי"ם, אברבנאל], ואחרים אף רצו לנצל את מפלת הצבא המצרי כדי לחזור לאחור ולכבוש את מצרים [צרור המור].
התחנה הראשונה אליה הגיעו היא מִדְבַּר שׁוּר. מבחינה גיאוגרפית, זהו חבל ארץ המוכר גם כ"מדבר איתם", השוכן על גבול מצרים, ונקרא כך כנראה על שם עיר גבול או חומה מבוצרת שעמדה שם [שד"ל, אבן עזרא, קאסוטו, ביאור יש"ר]. במישור הסמלי, השם "שור" נדרש מלשון ראייה והסתכלות, המבטא את כמיהת העם להמשיך ולחזות במראות האלוהיים שראו על הים. בנוסף, המילה מתורגמת כ"חומה", המסמלת את ההגנה הרוחנית של התורה [רבנו בחיי, שפתי כהן].
המשך המסע מתאר כי וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. מבחינה מעשית, כיצד שרד עם שלם במדבר ללא מים? הפרשנים מסבירים כי ישראל מילאו את כליהם במים בטרם עזבו את ים סוף, אך מלאי זה אזל ביום השלישי [רלב"ג, מלבי"ם, תולדות יצחק, דעת זקנים, צאינה וראינה]. דעה אחרת גורסת כי מדובר היה בדרך שאורכה הרגיל הוא שלושה ימים, אך בדרך נס הם עברו אותה ביום אחד בלבד [רבנו חננאל, רבנו בחיי].
חסרון המים לא היה מקרי, אלא נסיון אלוהי מכוון שנועד להרגיל את העם למידת הביטחון בה' ולהמחיש להם את תלותם המוחלטת בו [רבנו בחיי, אברבנאל, מלבי"ם]. יש שראו בצמא עונש של מידה כנגד מידה: מכיוון שהתעכבו יתר על המידה באיסוף ביזת הים ולא מיהרו לרוץ לקבל את התורה, הם נענשו בחוסר מים [כלי יקר].
ברובד הדרשני, הפרשנים מסכימים על הכלל כי "אין מים אלא תורה". ההליכה של שלושה ימים ללא מים מסמלת ריחוק רוחני שגרם לעייפות ולמרדנות. מתוך אירוע זה צמחה התקנה ההיסטורית לקרוא בתורה בימי שני, חמישי ושבת, כדי להבטיח שעם ישראל לעולם לא יעבור שלושה ימים רצופים ללא לימוד תורה, המשולה למים חיים [כלי יקר, רבנו בחיי, תורה תמימה, הרא"ש, הדר זקנים].