תחשבו על מצב שבו אתם צועדים במדבר החם כבר שלושה ימים. אתם עייפים, המים במימיות שלכם עומדים להיגמר, ופתאום אתם רואים מקור מים. איזו הקלה! אבל ברגע שאתם מנסים לשתות, אתם מגלים שהמים ממש לא טובים ואי אפשר לשתות אותם.
זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל. מתוך דאגה וצער, הם פנו אל משה. התורה מספרת שבאותו רגע וַיִּלֹּנוּ העם. המילה הזו לא מתארת מריבה קולנית, ויכוח או צעקות. זו יותר תלונה שקטה, סוג של רטינה שנובעת מתוך עצבות ופחד. בני ישראל הרגישו מצוקה וחיפשו מישהו להישען עליו, אז הם הוציאו את התסכול שלהם על משה.
הם שאלו אותו מַה נִּשְׁתֶּה. הם לא דרשו מים בכעס, אלא פשוט הראו למשה את המצב העצוב שלהם. באותו רגע הם אפילו לא היו צמאים באמת, אלא פשוט דאגו מאוד ממה שיקרה בקרוב כשהמים שלהם לגמרי ייגמרו. למרות שהפחד שלהם היה מובן, ה׳ ציפה מהם למשהו אחר. במקום להתלונן, הם היו צריכים לזכור את כל הניסים שה׳ עשה להם, לסמוך עליו, ופשוט להתפלל אליו שידאג להם.