יצא לכם פעם לשתול עץ קטן באדמה? כששותלים עץ, מקווים שהוא יצמיח שורשים עמוקים, יגדל ויישאר שם חזק ויציב להמון שנים. בדיוק ככה משה רבנו מרגיש בסוף שירת הים. הוא מבין שהמטרה היא לא רק לברוח ממצרים, אלא להגיע לארץ ישראל ולהקים בה בית קבוע לה'.
משה מתפלל ומבקש מה': תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ. כלומר, תביא אותם לארץ ותטע אותם בה כמו עץ חזק שחי בביטחון ואי אפשר לעקור אותו. שמתם לב שמשה אמר "אותם" ולא "אותנו"? בלי לשים לב, משה אמר כאן נבואה. הוא ניבא שהוא והאנשים שסביבו לא יזכו להיכנס לארץ, אלא רק הילדים שלהם, הדור הבא.
לאן בדיוק הם הולכים? אל בְּהַר נַחֲלָתְךָ, שזהו הר המוריה, הר הבית, המקום המיוחד שבו ייבנה בית המקדש. המקום הזה נקרא מָכוֹן, מילה שמזכירה לנו את המילה "מכוון". חכמים מסבירים שבית המקדש שאנחנו בונים כאן למטה בארץ, מכוון ונמצא ממש בדיוק מול כסא הכבוד ובית המקדש של ה' שנמצא למעלה בשמיים.
בסוף, משה מתאר את המקדש כמקום שכּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, כלומר מקום שה' הכין בשתי ידיים. תארו לעצמכם: את כל העולם הענק שלנו ה' ברא ביד אחת, אבל את בית המקדש הוא עושה בשתי ידיים! זה מראה כמה המקום הזה יקר ואהוב. המילים האלו גם מבטיחות לנו הבטחה משמחת לעתיד, שאת בית המקדש השלישי והנצחי ה' בעצמו יבנה עבורנו בשתי ידיו.