תארו לעצמכם שאתם עומדים על שפת הים בדיוק אחרי שקרה לכם נס עצום. איך הייתם בוחרים לחגוג ולהודות? אחרי שהגברים סיימו לשיר את שירת ההודיה על קריעת הים, הגיע תורן של הנשים. הן רצו לחלוק כבוד ולהודות לה' בדרך מיוחדת משלהן, שמשלבת שירה, נגינה ותנועה.
מי שהובילה את הנשים הייתה מרים, והיא נקראת הַנְּבִיאָה. הסיבה לכך היא שמרים זכתה לרוח הקודש, והיא ידעה וניבאה שעתיד להיוולד תינוק שיושיע את עם ישראל, עוד לפני שאחיה משה בכלל נולד. התורה גם קוראת לה אֲחוֹת אַהֲרֹן. יצא לכם לחשוב למה מזכירים דווקא את אהרן ולא את משה? התשובה הפשוטה היא שזהו המנהג בתורה, לייחס את בני המשפחה על שם האח הבכור.
מרים לוקחת אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ. תוף הוא כלי הקשה, כמו חישוק עץ או מתכת שמתוח עליו עור. אבל רגע, מאיפה היו לנשים כלי נגינה באמצע המדבר? הדבר הזה מראה כמה האמונה שלהן הייתה חזקה. הנשים הצדקניות היו כל כך בטוחות שה' יעשה להן נסים ויציל אותן, עד שהן הכינו את התופים מראש והוציאו אותם איתן כשעזבו את מצרים.
ברגע שמרים התחילה לנגן, וַתֵּצֶאןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ. כל הנשים הצטרפו אליה בשמחה אדירה. השמחה שלהן הייתה אפילו גדולה יותר מזו של הגברים, כי הן הרגישו את הקושי של העבדות בצורה עמוקה מאוד, ולכן כשהן סוף סוף יצאו לחופשי, ההתלהבות שלהן פרצה החוצה. הן חגגו בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת, כלומר הן ניגנו בתופים שלהן ורקדו יחד בריקודים של מעגלים, כדי להודות לה' על הניצחון הגדול.