קרה לכם פעם שהייתם בטיול ארוך ופתאום גיליתם שנגמר כל האוכל שהבאתם בתיק? בטח הרגשתם רעבים ואולי אפילו קצת נלחצתם. זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל. עבר כבר חודש מאז שהם יצאו ממצרים, והבצק והלחם שהם לקחו איתם לדרך פשוט נגמרו. הם הסתכלו מסביב והבינו שהם נמצאים עמוק בַּמִּדְבָּר. זה לא היה סתם מקום, אלא שממה ריקה לגמרי, בלי שום עיר קרובה שאפשר להשיג בה אוכל.
הפחד הגדול מהרעב, ובמיוחד הדאגה לילדים, גרם לעם לשכוח את כל הנסים הגדולים שה' עשה להם. ולכן, כתוב שהם וַיִּלּוֹנוּ, כלומר התלוננו. זה טבעי לגמרי לבקש אוכל כשממש רעבים, אבל הטעות שלהם הייתה שבמקום לפנות אל ה' בביטחון ולבקש עזרה, הם התחילו להטיח האשמות. בגלל שהסכנה נראתה כל כך מוחשית ואמיתית, הפעם כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, אפילו הזקנים והאנשים החשובים ביותר, הצטרפו לצעקה. הם כעסו עַל־מֹשֶׁה וְעַֽל־אַהֲרֹן, כי שניהם יחד היו המנהיגים שהוציאו אותם ממצרים, ועכשיו העם פשוט התחרט על כך.
אבל האמת היא שה' הוביל אותם בכוונה למקום שומם שאין בו מזון. הוא רצה לעזור להם להפסיק להרגיש כמו עבדים שמחכים שהאדון שלהם ייתן להם אוכל, וללמד אותם לסמוך עליו לגמרי שהוא תמיד ישמור עליהם וידאג להם לכל מה שהם צריכים.