חילופי הזמנים במדבר מביאים עמם שתי תופעות שונות בתכלית, המייצגות שני אופנים של השגחה אלוהית: בשר בערב ולחם בבוקר. הופעת העוף בערב מתוארת כאירוע הקרוב לטבע, ואילו ירידת המזון בבוקר מתאפיינת כנס שמימי ומופלא.
המילה השלו מתייחסת למין של עוף קטן, שמן מאוד ומשובח. ה"א הידיעה מצביעה על כך שמדובר בעוף מוכר וחשוב, או על תופעת טבע ידועה של ציפורים נודדות. המילה ותעל מלמדת שהעופות עלו והגיעו מכיוון הים. מדובר בעופות שעפים קרוב לארץ, וכאשר הם מגיעים ליבשה לאחר מעוף ממושך ומעייף מעל הים, הם נוחתים באפיסת כוחות וניתן לצוד אותם בקלות בידיים. הופעת השליו מתוארת במונחים טבעיים, בניגוד למן שמתואר במונחי בריאה ויצירה חדשה. הבדל זה מתבטא גם באופן ההגשה: השליו נזרק ממש לתוך המחנה ללא צורך בטרחה, כמעין היענות לתלונות העם ולתאוותם, ולכן גם לא ניתנו לגביו מצוות והגבלות מיוחדות. לעומת זאת, המן, שניתן מתוך אהבה ודאגה כמזון בסיסי, דרש פעולה אקטיבית של יציאה ולקט.
הפרשנים חלוקים בשאלה כמה זמן נמשכה אכילת השליו. יש הסבורים [רבנו בחיי, צאינה וראינה] כי השליו ירד והספיק להם במשך כל ארבעים השנים במדבר, ממש כמו המן, אך התורה האריכה בתיאור המן משום שהיה נס גלוי וחדש, בעוד השליו נראה כדרך הטבע. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [שד"ל, חזקוני, ריב"א ואחרים] היא שהשליו ניתן להם באופן חד-פעמי או לימים ספורים בלבד. הפסקה זו של אספקת הבשר היא שהובילה מאוחר יותר לתלונות המחודשות של העם שדרשו שוב בשר. דעה נוספת [תורה תמימה, שפתי כהן, ביאור יש"ר] מציעה כי הצדיקים משכו את ידיהם מן השליו ולא אכלו ממנו כלל, שכן הסתפקו במן המשובח, בעוד שהרשעים אכלו מן הבשר מתוך תאווה ונענשו על כך.
למחרת בבוקר, התגלתה שכבת הטל, כלומר לחות ורטיבות ששכבו והשתטחו על הארץ. הפרשנים מסכימים כי ירידת הטל והמן לוותה במנגנון פלאי שנועד לשמור על ניקיון המזון. תחילה ירדה שכבת טל על חול המדבר כדי להקשות אותו, להשוות את פני הקרקע ולמנוע מן המן להתלכלך בעפר. לאחר מכן ירד המן, ולבסוף עלתה וירדה שכבת טל נוספת שכיסתה אותו מלמעלה כדי להגן עליו מפני חרקים ולכלוך. כך נוצר מצב שהמן היה מונח ומשומר כבתוך קופסה, בין שתי שכבות של טל (מכאן גם נוצר המנהג להניח את לחם המשנה בשבת בין שתי מפות).
הכתוב מציין ששכבת הטל והמן היו סביב למחנה, ומכאן עולה השאלה מדוע המן לא ירד בתוך המחנה עצמו. ההסבר לכך [מלבי"ם] נעוץ בהופעת השליו בערב הקודם: מכיוון שהמוני העופות כיסו לחלוטין את שטח המחנה, לא נותר מקום למן לרדת בתוכו, והוא נאלץ לרדת מסביב למחנה. זו הייתה מגרעת עבור העם, שכן בעקבות תאוותם לבשר, הם נאלצו לצאת אל מחוץ למחנה כדי ללקוט את לחמם.
לבסוף, הפרשנים [אבן עזרא] דוחים בתוקף ניסיונות להסביר את המן כתופעת טבע רגילה של שרף אילנות המוכר בארצות ערב. הם מוכיחים את אופיו הניסי של המן בכך שנימוח בשמש אך לא התקלקל לאורך זמן, דרש טחינה וכתישה, ירד בכמות כפולה ביום השישי, לא ירד כלל בשבת, והמשיך לרדת בכל מקום שאליו נדדו בני ישראל, ללא תלות באקלים או בצמחייה המקומית.