בני ישראל מותירים את העודף ממנת המן שנלקטה ביום השישי לקראת שבת בבוקר. בניגוד מוחלט למה שהתרחש בשאר ימי השבוע, אז נסרח המן שהושאר עד הבוקר, מנה זו נותרה טרייה ונקייה לחלוטין [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. הסיבה להשתמרות הפלאית טמונה במילים כאשר צוה משה; מכיוון שההנחה נעשתה לשמה, לשם קיום מצוות ה' ומתוך משמעת מלאה, המן זכה להגנה מיוחדת [מלבי"ם, שפתי כהן].
הכתוב מפרט שני היבטים של השתמרות: ולא הבאיש (לא העלה צחנה) וכן ורמה לא היתה בו. הפרשנים מתעמקים בסדר התהליך הטבעי של הריקבון כדי לעמוד על דיוקו של הנס. ככלל, מזון מבאיש ורק לאחר מכן מעלה תולעים. לכאורה, אם המן לא הבאיש, ברור מאליו שלא התליע. אולם, הכתוב מדגיש את המילה ורמה כדי ללמד שאפילו יצורים אלו, שדרכם לבוא במהירות רבה ולעיתים אף לפני תחילת הצחנה, לא שלטו בו כלל [רשב"ם, מלבי"ם]. מתוך כך עולה הבחנה מעניינת בסוג המזיק: יש המבדילים בין "תולעת", שהיא יצור ארוך ורוחש המופיע רק לאחר ההבאשה, לבין רמה, המוגדרת כיצור זעיר ביותר או כשרץ עוף (כדוגמת זבובים) המרחף על דברי מתיקה וגורם להתחלת ההתלעה. מאחר שאפילו אותם מזיקים ראשוניים לא הופיעו כלל על המן, הובטח ונתאמת שהוא לא יתליע לעולם [העמק דבר, שפתי כהן].
השימוש הייחודי במילה ורמה מוביל למשמעות סמלית עמוקה יותר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתבססת על כך שמילה זו מופיעה פעמיים בלבד בכל המקרא: כאן, ובפסוק "ורמה תכסה עליהם" המתייחס למתים עלי אדמות. מתוך קשר לשוני זה נלמד רעיון רוחני לפיו כשם שהמן ניצל מן הריקבון ביום השבת, כך גם המתים זוכים למנוחה בשבת ואין הרמה שולטת בהם בקברם ביום זה [בעל הטורים, רבנו בחיי, תולדות יצחק, צאינה וראינה]. בנוסף, סמיכות המילים בין שמו של משה לבין היעדר הריקבון נתפסת כרמז למשה רבנו עצמו, אשר גם לאחר מותו לא נס ליחו וגופו נותר שלם מבלי ששלטה בו רמה [שפתי כהן].