התמדת ירידתו של לחם השמים לאורך עשרות שנות הנדודים במדבר מהווה את אחד הנסים הגדולים והממושכים ביותר שאירעו לישראל. בניגוד לנסים אחרים, כדוגמת השלו שהופיע ונעלם, המן סיפק תזונה יומיומית, רציפה וגלויה לאורך זמן רב, נתון שאינו מותיר מקום לספק באשר למקורו האלוהי ומוכיח כי לא מדובר בתחבולה אנושית [שד"ל, אבן עזרא, הדר זקנים]. תזונה נסית זו באה להחליף את לחם החיטים הרגיל [ספורנו], ונועדה בין היתר לשחרר את העם מדאגות הפרנסה כדי שיוכלו להקדיש את זמנם ללימוד התורה ולהפנימה. סיבה נוספת לשהות הממושכת במדבר תחת כלכלת המן הייתה לאפשר לארץ כנען להשתקם, שכן הכנענים השחיתו את יבולה, קצצו את אילנותיה וסתמו את מעיינותיה כששמעו שישראל מתקרבים [ריב"א].
הכתוב מציין כי ישראל אכלו את המן אַרְבָּעִים שָׁנָה. הפרשנים מעירים כי מבחינה כרונולוגית חסרים כחודש ימים להשלמת ארבעים שנה מדויקות, שכן המן החל לרדת באמצע חודש אייר, ופסק באמצע חודש ניסן בשנה הארבעים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מיישבת פער זה בכך שהבצק (העוגות) שהוציאו ישראל ממצרים, ואשר הספיק להם לאותו חודש ראשון של נדודים, קיבל באורח פלא טעם של מן, ולכן תקופה זו נכללת במניין השנים. גישה נוספת מסבירה שדרך הכתובים לעגל מספרים, וכאשר חסר זמן מועט להשלמת עשור, התורה נוקטת במספר השלם [רבנו בחיי, תורה תמימה].
הפסוק משתמש בכפילות לשונית וגאוגרפית: תחילה נאמר שאכלו את המן עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת (כלומר, ארץ מיושבת שאינה מדבר), ולאחר מכן נאמר שוב שאכלו את המן עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. הפרשנים מזהים כאן תיאור של תהליך הדרגתי בסיום נס המן. אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת מתייחסת לאזורים המיושבים של עבר הירדן, כדוגמת ארצות סיחון ועוג או ערבות מואב. כאשר הגיעו לשם, התחילו ישראל לאכול גם מתבואת המקום במקביל למן. לעומת זאת, קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן מתייחס לחציית הירדן ולכניסה הממשית לארץ באזור הגלגל, שם פסק המן לחלוטין והם עברו לאכול אך ורק מתבואת הארץ החדשה [רש"י, ספורנו, אבן עזרא, חזקוני].
כפילות זו באה לידי ביטוי גם בשינוי סדר המילים: בתחילה נכתב אָכְלוּ אֶת הַמָּן, ולבסוף אֶת הַמָּן אָכְלוּ. שינוי זה רומז לשני שלבים שונים באכילת המן בסוף התקופה. בשבעה באדר, יום פטירתו של משה רבנו בערבות מואב, פסק המן מלרדת מן השמים. מאותו יום ועד אמצע חודש ניסן (עת הקריבו את קורבן העומר בארץ ישראל), ניזונו ישראל מהמן שכבר לקטו ואגרו בכליהם מבעוד מועד. השלב הראשון בפסוק מתאר את האכילה הרגילה של מן טרי שירד מדי יום בחיי משה, ואילו השלב השני מתאר את אכילת המן השמור שכבר היה בידם לאחר מותו [אור החיים, מלבי"ם, שפתי כהן]. עובדה זו טומנת בחובה נס נוסף: בניגוד לטבעו של המן, שבימי חול היה מרקיב ומעלה תולעים אם הושאר ליום המחרת, המן שנאגר לאחר מות משה נשתמר בכליהם במשך למעלה מחיודש ימים מבלי להתקלקל [ברכת אשר].