איסוף המן במדבר חושף שיעור עמוק על טבעה של הפרנסה, ומציג איזון בין ההשתדלות האנושית לבין ההשגחה האלוהית. כאשר בני ישראל בחנו את השלל שאספו, התוצאה סתרה את ההיגיון הכלכלי הרגיל, עובדה שהובילה את המפרשים לדון בשאלה האם מדובר בנס גלוי או בפעולה טבעית של התאמה אנושית.
הפועל וַיָּמֹדּוּ (מהשורש מ.ד.ד) מתאר כיצד בני ישראל מדדו את המן בתוך בתיהם [רשב"ם], תוך שימוש במידת העומר, וזאת לאחר שאספו אותו תחילה לתוך כלים שונים [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלאחר המדידה, התברר לכולם כי בידם כמות מדויקת של עומר אחד לכל נפש במשפחה, בין אם ניסו לאסוף כמות גדולה ובין אם אספו מעט [ביאור יש"ר, קאסוטו].
באשר לדרך שבה נוצר השוויון המדויק הזה, קיימת מחלוקת. גישה אחת רואה בכך נס מובהק, שכן כבר בשלב הלקיטה והמדידה הוכח שאין זה מזון טבעי [ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, המן היה בעל תכונות פיזיות פלאיות, והוא התגבש לכדי חומר רק במידה המדויקת שנצרכה לאכילה [צפנת פענח]. כל אדם מצא בדיוק את הכמות ששיער מראש שיצטרך [אבן עזרא]. יתרה מכך, אף על פי שהכמות הפיזית השתוותה אצל כולם, כל אדם חווה את תחושת השובע והממשות של המן באופן שונה, אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ לָקָטוּ – איש איש כפי הרגלי האכילה הטבעיים שלו [העמק דבר].
מנגד, גישה טבעית ופשטנית יותר גורסת כי השוויון הושג בפעולה אנושית פשוטה. וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה משמעו שמי שאסף יותר מדי פשוט השליך את העודף מעבר למידה, והַמַּמְעִ֖יט לֹא הֶחְסִיר מצביע על כך שמי שאסף פחות מדי, חזר ללקט שוב בחוץ עד שמילא את מכסתו [הדר זקנים, חזקוני].
מעבר למשמעות המעשית, השוויון במדידת המן טומן בחובו מסר פילוסופי ומוסרי נוקב על מהות הרכוש. נס המן מוכיח כי מזונותיו של האדם קצובים לו מראש. המרבה בנכסים לא באמת מרוויח, שכן לא ייקח מאומה במותו, והממעיט אינו חסר, משום שה׳ מעניק לכל חי את צרכיו הבסיסיים. העובדה שהמן שהושאר ליום המחרת הרקיב, מלמדת שרדיפה אחר מותרות ואגירת רכוש לעתיד הן חסרות תוחלת, שכן בסופו של דבר העושר נותר לאנשים אחרים. מסיבה זו ניתנה התורה דווקא ל"אוכלי המן" – אלו שעוסקים בתורה ומוותרים על רדיפת המותרות. החריג היחיד הוא המן שהותירו לשבת, שלא הרקיב. הדבר מסמל שהרכוש היחיד בעל קיום נצחי הוא זה שהאדם מקדיש לעולם הבא (שכולו שבת), למשל על ידי חלוקת לחמו לרעבים [כלי יקר].