שמות, פרק ט״ז, פסוק ל״ו

תארו לעצמכם שהייתם צריכים לארגן ארוחה למאות אלפי אנשים בכל יום, איך הייתם יודעים איזו כמות של אוכל לחלק לכל אחד? בסוף הסיפור על ירידת המן, התורה מסבירה לנו בדיוק מהי הכמות שכל אדם קיבל. התורה קוראת למידה הזו וְהָעֹמֶר, אבל מכיוון שבאותם ימים זו לא הייתה מידה שכולם השתמשו בה ביומיום, היא מסבירה שזה בעצם עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. איפה הייתה מידה גדולה ומוכרת, ועומר הוא החלק העשירי ממנה. כדי שנבין כמה זה באמת, החכמים חישבו ומצאו שזה נפח של קצת יותר מארבעים ושלוש ביצים. התורה מספרת לנו את המידה המדויקת הזו כדי ללמד אותנו שהמנה שכל אחד קיבל הייתה גדולה ומשביעה מאוד. מעבר לזה, המידה הזו נשארה חשובה לתמיד, כי זה בדיוק הגודל של בצק שממנו אנחנו חייבים להפריש חלה, וזו גם הייתה הכמות של קרבן מנחה שהיו מביאים לבית המקדש. כשחושבים על הכמות העצומה של האוכל שירדה מהשמיים בכל בוקר לכל כך הרבה אנשים, מבינים עד כמה הנס הזה היה אדיר. זה מוכיח שהמן לא היה סתם תופעת טבע רגילה, אלא אוכל פלאי שירד במיוחד מאת ה׳.