תארו לעצמכם שהייתם צריכים לקום בכל בוקר מוקדם מאוד כדי לאסוף את ארוחת הבוקר שלכם, בידיעה שאם תאחרו היא פשוט תיעלם. זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל במדבר. ה' רצה ללמד אותם להיות זריזים וחרוצים, ולכן הם היו צריכים לצאת ולאסוף את המן בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, כלומר בכל יום השכם בבוקר, לפני שהרוח תכסה אותו בעפר. כשהם אספו את המן, הם לא לקחו כמה שיותר, אלא אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, כל אדם אסף בדיוק את הכמות שהמשפחה שלו צריכה לאותו יום, בלי לאגור אוכל מיותר למחר.
ומה קרה למן שנשאר בחוץ על האדמה? מאוחר יותר בבוקר, כאשר וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ והשמש התחילה לחמם את הארץ, המן הנותר וְנָמָס, כלומר הוא התחמם והפך לנוזל. אבל כאן קרה נס מיוחד: רק המן שנשאר בשדה נמס. המן שבני ישראל כבר אספו והכניסו לתוך האוהלים שלהם נשאר מוצק, ואפילו היה אפשר לבשל או לאפות אותו באש. ה' עשה זאת כדי ללמד את העם שאין טעם לרדוף אחרי יותר מדי רכוש ולנסות לאגור אותו, כי לפעמים העושר יכול פשוט להתמוסס ולהיעלם כמו המן בשמש. כך בני ישראל למדו להיות ענווים ולסמוך על ה' שייתן להם בכל יום מחדש בדיוק את מה שהם צריכים.