שמות, פרק ט״ז, פסוק י״ט

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם כי איסוף המן נועד להוות תרגיל מתמשך באמונה, ולכן אִישׁ אַל יוֹתֵר, כלומר אל ישאיר, מן המזון ליום המחרת כדי להחדיר בעם ביטחון מוחלט שה' יספק את פרנסתם בכל יום מחדש. השימוש במילה אִישׁ נועד לעודד את האדם לכבוש את יצרו מול הדחף הטבעי לאגור מזון, ואף אוסר על השארת מעט אוכל בסיר מתוך הרגל נימוסי. ההוראה אינה מחייבת אדם שבע לאכול את כל המנה בכוח אלא להשליך את השאריות החוצה, שכן אגירת המזון מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר מעידה על קמצנות ופחד מהעתיד המונעים מן האדם ליהנות ממתנת ה' בהווה. ייתכן שמשה הסיק את האיסור הזה מעצמו מתוך הבנת ההשגחה היומית, והוא טומן בחובו גם תועלת בריאותית מכיוון שהמנה שירדה הייתה השיעור המדויק והראוי לגוף.