יחזקאל, פרק ל״ז, פסוק י״א

ה' מסביר לנביא כי הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה מסמלות את כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, השרויים בגלות ארוכה ומרגישים שאיבדו את כוח החיות הלאומי שלהם. העם מיואש מרוב צרות וטוען יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, מתוך תחושה שגם אם תבוא הגאולה הם לא יזכו לראותה, וכי הם נִגְזַרְנוּ לָנוּ, משמע שהם נחתכו, הופרדו ונותרו מבודדים מן העולם. עם זאת, עצם קיומן של העצמות מרמז שהאומה חיה וקיימת לנצח גם כשהיא מפוזרת. מנגד, יש המבינים את החזון כאירוע היסטורי מוחשי של תחיית מתים, שנועד להוכיח לגולים כי גם מי שימות בגלות יקום לתחייה, ולהראות לאומות העולם שעם ישראל הוא נצחי ואינו מיעוט שניתן להטמיעו. לפי תפיסה זו, המתים שהוחיו הם אלו שזעקו מתוך חשש שמאחר שקמו כעת, הם איבדו את זכותם להשתתף בתחיית המתים הכללית לעתיד לבוא.