החזון הנבואי עובר ממראה פלאי בבקעה אל המציאות הכואבת של האומה, ומשמש מענה ישיר לייאוש העמוק שאחז בעם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מהוות משל למצבם של בני ישראל השרויים בגלות ארוכה וקשה. העם חש כי יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ – כלומר, מרוב צרות וזמן שחלף, הם איבדו כל סיכוי לגאולה, מתוך מחשבה שגם אם תבוא ישועה, הם כבר ימותו בגלות ולא יזכו לראותה או לקחת בה חלק [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
היובש של העצמות מסמל את אובדן כוח החיות הלאומי, שכן לעם אין מלך, שרים או צבא, והם חשים חוסר מוכנות רוחנית לגאולה בשל מעשיהם. עם זאת, עצם העובדה שמדובר בעצמות קיימות ולא בגוף שהרקיב ונעלם לחלוטין, מרמזת שהאומה עצמה חיה וקיימת לנצח, אלא שהיא רק מפוזרת לארבע רוחות השמים [מלבי"ם]. את המילה נִגְזַרְנוּ מפרשים הפרשנים מלשון כריתה והיפרדות; העם מרגיש שנחתך מן העולם [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון], או שנותר מבודד לעצמו [רד"ק].
מנגד לגישה המשלִית, ישנם פרשנים המביאים גישה מוחשית לפיה מדובר באירוע היסטורי שבו ה' אכן החיה מתים דרך יחזקאל. לפי קו זה, הנס נועד לשמש הוכחה פיזית עבור גולי בבל שגם אלו שימותו בגלות יזכו לקום לתחייה בעתיד [רד"ק, אברבנאל]. כיוון פרשני ייחודי על דרך זו מסביר כי אותם מתים שהוחיו נתקפו בייאוש ואמרו אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, משום שחששו שמאחר שקמו לתחייה כעת, הם איבדו את זכותם ולא יחיו שנית בתחיית המתים הכללית לעתיד לבוא [רש"י].
בנוסף, יש מי שרואה בחזון זה תשובה פולמוסית כלפי אומות העולם. הגויים טענו שישראל בגלות הם מיעוט חסר מעמד קבוע, ולכן עליהם להיטמע בעבודה זרה. תחיית המתים בבקעה באה להוכיח שגם מתי ישראל נחשבים חיים, ובכך הם מצטרפים למניין האומה ומוכיחים כי בני ישראל הם רוב נצחי ובלתי מבוטל, גם כשהם מפוזרים וחסרי מעמד בגלות [חומת אנך].