לאחר חזון העצמות היבשות, מתגלה ה' אל יחזקאל בנבואה חדשה המשלימה את החזון הקודם. נבואה זו אינה עוסקת רק בעצם תחיית האומה, אלא באופן שבו תתנהל מעתה והלאה כדי שלא תגלה ותמות שוב. המטרה היא להבטיח הנהגה רוחנית ומלוכנית נכונה, שתוביל את העם לשמירת התורה והמצוות, לקיבוץ גלויות, ולאיחוד מוחלט של הממלכות המפוצלות תחת שלטון נצחי מבית דוד [מלבי"ם, אברבנאל].
הפסוק פותח במילים וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי. הפרשנים מוצאים משמעות עמוקה בכך שהדיבור מופנה אל הנביא באופן אישי (אֵלַי), ומקשרים זאת למהותו הרוחנית של יחזקאל. על פי גישה זו, נשמתו של יחזקאל היא גלגול של קין, בנו של אדם הראשון, ולכן הוא מכונה לאורך הספר "בן אדם". קין חטא ברציחת אחיו הבל מתוך קנאה. משום כך, הנבואה הנוכחית, שעניינה המרכזי הוא עקירת שנאת החינם, תיקון הקנאה בין השבטים והשכנת שלום ואחדות ביניהם, נוגעת ליחזקאל באופן אישי ומהווה תיקון לחטא הקדמון של נשמתו [נחל שורק, אהבת יהונתן].
שורש הפירוד בעם ישראל וחורבן הבית נבעו משנאת חינם וקנאה, בדומה לקנאת הנחש בגן עדן שהובילה לחטא עץ הדעת. בהמשך הנבואה נדרש הנביא לקחת עצים ולחברם. העצים הללו מסמלים את עץ הדעת (המיוחס ליוסף, שעליו קנאו אחיו) ואת עץ החיים (המיוחס ליהודה ומלכות בית דוד הנצחית). איחוד העצים מסמל את תיקון חטא הקנאה הקדמון ואת חיבורם מחדש של שבטי ישראל לאומה אחת [צוארי שלל, חומת אנך, אהבת יהונתן, צאינה וראינה].
הצורך של ה' להעביר את המסר דרך פעולה פיזית של חיבור עצים נובע מכלל נבואי חשוב. הפרשנים מסבירים כי הבטחה אלוהית לטובה עלולה להתעכב או לא להתממש במלואה אם העם חוטא. אולם, כאשר הנביא מלווה את נבואתו בעשיית סימן מוחשי ופיזי, ההבטחה הופכת למוחלטת ומתקיימת בכל מקרה, ללא קשר למעשי העם. לכן, ה' מעביר ליחזקאל את דבר הנבואה המלווה בפעולה ממשית בעצים, כדי להבטיח שנבואת הגאולה והאחדות הגמורה של ישראל תתקיים בוודאות וללא ספק [חומת אנך, צוארי שלל].