ההבטחה האלוהית לקיבוץ גלויות מציגה תהליך מדורג של גאולה, השזור בתיקון רוחני ואחדות העם. הציווי לנביא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם נאמר כהמשך ישיר לפעולה סמלית, והוא מצטווה לשאת את דבריו אל העם בעודו אוחז בעצים בידו [מצודת דוד]. רוב הפרשנים מסכימים כי הכתוב מתאר את השבת בני ישראל מהגולה אל אדמתם, כאשר התהליך מפורט לשלבים. תחילה ה׳ לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם, כלומר מוציא אותם מאותן אומות מרכזיות שאליהן גלו בתחילה. לאחר מכן מובטחת הפעולה וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, המבטאת את איסופם מכל צד [ביאור שטיינזלץ] ומכל הארצות שאליהן התפזרו לאחר מכן מתוך אותן אומות [מלבי"ם]. מבחינת כתיב הפסוק, המילה אֹתָם הראשונה נכתבת חסרה ללא האות וי"ו, בעוד המילה אוֹתָם בסוף הפסוק נכתבת כמלאה [מנחת שי].
הביטוי אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם מעורר תהייה, שכן הוא רומז להליכה מרצון, אף על פי שהיציאה לגלות נעשתה בכפייה ובאונס. הסיבה לכך היא שהייתה תכלית נסתרת והכרחית בפיזורם של ישראל באותן ארצות, והיא הצורך ללקט ניצוצות של קדושה הפזורים שם. מעבר לכך, מכיוון ששורש הגלות נבע משנאת חינם, תהליך הגאולה והחזרה לארץ מותנה בכך שייווצר חיבור ואחדות עמוקה בין בני העם, ורק מתוך התלכדות זו יוכלו לשוב ולהיגאל [נחל שורק].