היענותו של הנביא לצו האלוהי מתניעה תהליך פלאי החורג מחוקי הטבע, שבו שרידים מפוזרים שבים ומתגבשים לכדי שלדים שלמים. המילים וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי מדגישות כי הנביא פעל מתוך ציות מוחלט לה', אף על פי שתחיית העצמות נראתה כדבר בלתי אפשרי מבחינה טבעית [אברבנאל]. הוא השמיע את דבר הנבואה, ייתכן שבצעקה או בדרך נבואית אופיינית אחרת [ביאור שטיינזלץ].
מיד עם סיום דבריו, התרחשה תגובה פיזית דרמטית בבקעה: וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ. הפרשנים נחלקו לגבי מקורו של קול זה. גישה אחת מסבירה כי הקול נבע ממשב הרוח ורוח החיים שהחלה לפעם ולהיכנס אל הבקעה [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בקול ובזעזוע העז תוצאה ישירה של תנועת העצמות עצמן, אשר החלו לטפוח, להקיש ולהרעיש זו בזו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילה רַעַשׁ מתפרשת כאן כביטוי של נדנוד ותנועה פיזית [מצודות].
בשלב זה החל תהליך האיחוי: וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. עצמות שהיו מפוזרות ונפרדות ברחבי הבקעה במשך זמן רב, בין אם כתוצאה ממוות טבעי ובין אם מפגיעה, החלו לקפוץ ולנוע [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי התנועה לא הייתה אקראית; כל עצם מצאה את דרכה המדויקת אל העצם שהייתה מחוברת אליה בחיי האדם, וכך הורכבו מחדש גופים שלמים במבנה אנטומי נכון, מן הראש ועד שאר חלקי הגוף [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
ברמת השפה, המילה וַתִּקְרְבוּ משלבת צורה דקדוקית ייחודית, שכן היא פותחת באות תיו המעידה על לשון נקבה, אך מסתיימת באות וו המציינת רבים בלשון זכר. בדומה לכך, המילה "עצם" היא לרוב בנקבה, אך המילה עַצְמוֹ מסתיימת בסיומת זכר [רד"ק]. יש המסבירים שילוב זה בכך שבתחילת התהליך, כשהיו מפוזרות, הן נחשבו ל"עצמות" בלשון נקבה, אך עם התקרבותן והתחברותן הן יצרו את ה"עצמים" הגדולים והמרכזיים של השלד, דוגמת עמוד השדרה והגולגולת, המבוטאים בלשון זכר [מלבי"ם].