הנביא משלים את תהליך תחיית המתים הפלאי, ומפיח חיים בגופות הדוממים שזה עתה קרמו עור וגידים. רגע זה של הקמת צבא עצום על רגליו מהווה סמל עמוק לגאולתם העתידית של ישראל ולתקומתם מן הגלות.
מבחינה לשונית, המילה וְהִנַּבֵּאתִי כתובה בבניין התפעל. הפרשנים מסכימים כי האות נו"ן מודגשת בדגש חזק כדי לפצות על חסרונה של האות תי"ו, שכן הצורה הדקדוקית המקורית הייתה אמורה להיות "והתנבאתי" [רד"ק, מלבי"ם].
הנביא מדגיש כי פעל כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי, ולפי [אברבנאל] יש לכך סיבה מהותית: הנביא חש בושה, פחד וחרדה מהמחשבה שעליו לצוות על הנפש השכלית לעזוב את מנוחתה השלווה שתחת כסא הכבוד, ולחזור אל תוך גוף שבור ונגוף. הוא פעל כך אך ורק מתוך ציות מוחלט לציוויו של ה', ומיד עם פעולתו התקיימה הנבואה במלואה.
לאחר שבשלבים הקודמים התכסו העצמות בגידים, בשר ועור אך נותרו ללא רוח חיים, קורא כעת הנביא לרוח מארבע כנפות הארץ כדי שהנשמות ישובו אל הגופות [צאינה וראינה]. הפועל וַתָּבוֹא נכתב בלשון נקבה, שכן הוא רומז לנפש [אברבנאל]. עם כניסת הרוח, המתים קמים לתחייה ונעמדים על רגליהם כחַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, כלומר צבא עצום ורב של אנשים [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
מעבר לתיאור הפיזי, חזון העצמות היבשות טומן בחובו מסר היסטורי לעתיד לבוא. העצמות מסמלות את עם ישראל שאיבד כל תקווה בגלות ולא ביקש את עזרת ה'. התחייה ממחישה כי ה' עתיד להחיות את העם בימות המשיח, גם אם שכבו באדמת הגלות אלף שנים ויותר. יתרה מכך, מתוך התיאור נלמדת הלכה לגבי תחיית המתים של אלו שנקברו בחוץ לארץ: בניגוד לדעה כי מתים אלו ייאלצו להתגלגל בצער תחת הקרקע עד שיגיעו לארץ ישראל, חזון זה מוכיח כי הם יקומו מקבריהם בארצות הגלות וילכו על רגליהם לארץ ישראל בימות המשיח [צאינה וראינה].