נבואה זו מציגה חזון היסטורי ורוחני של איחוד וריפוי הקרע העמוק בעם ישראל. ה׳ מבטיח לחבר מחדש את שתי הממלכות המפוצלות – ממלכת ישראל וממלכת יהודה – לכדי מהות לאומית אחת ושלמה תחת הנהגה משותפת.
הדימוי המרכזי בפסוק הוא העֵץ. הפרשנים מסכימים כי בהקשר זה המילה אינה מתארת עץ רגיל, אלא מסמלת שבט מלוכה ושלטון [מצודת דוד, מצודת ציון]. מטרת הפעולה היא ביטול הפיצול ההיסטורי, כך שישראל לא יתקיימו עוד כשתי ממלכות נפרדות [רש"י].
הפסוק מתאר תחילה את הממלכה הצפונית: אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם, כלומר שבט המלכות של יוסף, אשר נמצא תחת שלטונו ורשותו של שבט אפרים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אליו מצטרפים וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו – המילה הכתובה "חברו" נקראת במסורת הקרי כ"חבריו" [מנחת שי, רד"ק] – והכוונה היא לשאר שבטי ישראל שהתחברו והיוו יחד את ממלכת אפרים [מצודת דוד].
תהליך האיחוד מתואר במילים וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה. הפרשנים מתמקדים בביאור מילות היחס בפסוק כדי להבהיר את אופן החיבור. המילה עָלָיו מתפרשת כ"עמו" או "בסמוך לו", כלומר ה׳ יקבץ את כל השבטים יחד עם אפרים [מצודת ציון, רד"ק]. בדומה לכך, המילה אֶת מתפרשת במשמעות של "עִם", כך שכל השבטים יתחברו יחד עם שבט המלכות של יהודה [מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק]. גישה נוספת מציעה כי המילה אֶת משמעותה "אל", כלומר ששבטי ישראל יבואו אל יהודה ויצטרפו אליו [ביאור שטיינזלץ].
התוצאה הסופית של תהליך זה היא וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי, שני העצים יתאחדו לשבט מלוכה אחד, והדבר יתקיים ויעמוד מכוח ידו החזקה של ה׳ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
במישור הרעיוני והעמוק יותר, האחדות המובטחת בפסוק אינה רק חיבור טכני או מספרי, אלא מבטאת ייחודיות מוחלטת. המושג "אחד" מלמד על כך שעם ישראל יהיה מרומם ומובדל משאר האומות, ללא שני לו, בדומה לארץ ישראל עצמה שהיא "אחת" וגבוהה במעלתה הרוחנית מכל שאר הארצות שבהן מתגלים סודות עליונים. האחדות השלמה הזו תתבטא גם בהנהגה העתידית; המלך המשיח שימלוך על העם המאוחד יהיה מרוצה ומקובל על כולם. כשם שמשה רבנו כלל בתוכו את נשמות כל ישראל ולכן ידע לכוון לדעתו של כל אדם ללא קטטה, כך גם המלך העתידי יכלול את נשמות כולם, יבין את כוונתם ללא ספק, וייצור הסכמה ואחדות פנימית עמוקה בעם [אהבת יהונתן].