הנבואה מציגה הבטחה כפולה של תחייה ושיבה, המגשרת בין ייאוש מוחלט לגאולה שלמה. היא פונה אל העם השרוי בשפל, ומבטיחה יציאה פלאית ממעמקי האבדון אל חיים חדשים במולדת.
הפרשנים נחלקו בשאלת אופייה של הבטחה זו, והציגו שתי דרכים מרכזיות להבנתה: הדרך המטאפורית והדרך המילולית. לפי הגישה הסמלית, קִבְרוֹתֵיכֶם הם למעשה ארצות הגלות שבהן העם משועבד וקבור מבחינה לאומית. פתיחת הקברים משמעותה הסרת עול השיעבוד וגאולת האומה ממצב של חורבן ומוות לאומי [רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, הגישה המילולית מפרשת את הדברים כהבטחה ממשית לתחיית המתים באחרית הימים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, החייאת העצמות היבשות בבקעה משמשת כאות ומופת לכך שה׳ עתיד להקים את המתים מקבריהם כשהם חיים וקיימים, כדי שיוכלו לראות במו עיניהם את הגאולה העתידית [מצודת דוד].
עיון מדוקדק במילות הפסוק חושף הבחנה חשובה. בעוד שפתיחת הקברים עשויה לכלול את כולם, ההבטחה וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי רומזת לסלקטיביות. בין אם מדובר בעלייה פיזית מן הקבר לחיי נצח ובין אם מדובר בעלייה מן הגלות לארץ ישראל, זכות זו שמורה לצדיקים בלבד, הנקראים "עמי", ואילו הפושעים והמורדים לא יזכו להשתתף בתהליך זה [מלבי"ם].
סוגיה נוספת שעולה מן הפסוק נוגעת למקומם של המתים הקבורים בחוץ לארץ. דעה אחת גורסת כי המתים יקומו לתחייה במקום קבורתם בגלות, שכן הכתוב מציין קודם את פתיחת הקברים וההעלאה מהם, ורק לאחר מכן את ההבטחה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל [רד"ק]. לעומת זאת, מסורת חז"ל מציגה תפיסה שלפיה תחיית המתים תתרחש אך ורק בארץ ישראל. לפי מסורת זו, ה׳ יצור מחילות תת-קרקעיות עבור הצדיקים הקבורים בנכר, וגופותיהם יתגלגלו דרכן עד שיגיעו לאדמת ישראל. רק כאשר יגיעו לארץ, תשוב אליהם נשמתם והם יקומו לחיים [מלבי"ם, מנחת שי].