הנביא מצטווה לקרוא לרוח החיים להיכנס אל תוך הגופות הדוממים, פעולה הנשענת באופן מוחלט על דברו של ה' [מלבי"ם]. הקריאה לרוח לבוא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כקריאה מכל ארבעת כיווני העולם. הנשמות ששוטטו והתפזרו ברחבי תבל נקראות כעת להתקבץ ולשוב אל הגופות.
עם זאת, קיימות גישות שונות להבנת מהותה של רוח זו וסיבת בואה מארבע רוחות. גישה אחת מבחינה בין "רוח החיים", שהיא הנשימה הפיזית המגיעה מהאוויר שסביבנו מכל עבר, לבין "רוח השכל" הגבוהה יותר שתינתן להם בהמשך [רד"ק]. גישה אחרת רואה בפיזור לארבע הרוחות עדות למצבם הרוחני של המתים: אלו היו אנשים רשעים שנשמותיהם לא מצאו מנוחה לאחר המוות והתפזרו, בניגוד לנשמות הצדיקים הצרורות בצרור החיים [מלבי"ם]. פירוש נוסף מציג תפיסה פילוסופית, ולפיה ארבע הרוחות רומזות לארבעת חלקי הנפש המרכיבים את האדם – הנפש הטבעית, החיונית, המדברת והנצחית – אשר מצווים כעת לשוב ולהתאחד [מהרי"א].
הציווי וּפְחִי נגזר מהשורש נ.פ.ח ומשמעותו נשיבה והפחה. הפרשנים מדמים פעולה זו לנשיפה על גחלים כדי להבעיר בהן אש, או לפעולת הנשיפה האלוהית שבה נפח ה' נשמת חיים באפו של האדם הראשון. באשר לתיאור המתים כהֲרוּגִים, מילה זו אינה מעידה בהכרח על מוות בחרב, שכן לעיתים היא משמשת ככינוי כללי למתים. עם זאת, אם החזון מתייחס היסטורית לבני אפרים, הרי שאלו אכן נהרגו במלחמה [רד"ק].