הציווי הנבואי מופנה אל שרידים דוממים וחסרי חיים לחלוטין, בדרישה להפיח בהם קיום מחדש. במצב של תחיית המתים העתידית או ביצירת אדם במעי אמו, תהליך ההתהוות מתחיל מנקודת חיים בסיסית, כעין טיפה או עצם זעירה שנותרה בה לחלוחית של חיות, ועליה נרקמים בהדרגה העור, הבשר, הגידים ולבסוף העצמות.
אולם, חזון זה מציג מציאות שונה. כאשר הנביא מצטווה הנבא על העצמות האלה, מדובר בעצמות שיבשו לגמרי ואיבדו כל שריד של כוח חיים בסיסי, וזאת משום שמעשיהם הרעים בעבר מנעו מהם את ההכנה הראויה לתחייה. משום כך, נדרשת נבואה מיוחדת שתחדיר בהם קודם כל את רוח החיים היסודית שאבדה להם [מלבי"ם].
סדר הבריאה מחדש במקרה זה הפוך מן הרגיל: מאחר שהעצמות כבר קיימות, יתווספו עליהן תחילה הגידים, לאחר מכן הבשר, ואז העור. רק בסוף התהליך תוזרק בהן הנשמה העליונה והשלמה [מלבי"ם]. כאשר ה׳ פונה אל העצמות היבשות וקורא להן שמעו, הדרישה היא שעליהן להבין את דבר ה׳ המבטיח להפיח בהן רוח כדי שישובו לחיות [צאינה וראינה]. עם זאת, יש מן הפרשנים המציינים כי משמעות הציווי פשוטה וברורה כפי שהיא כתובה, ואינה דורשת ביאור נרחב [רד"ק].